זהב ודיו / אילת סוטיצקי
ספר שני בסדרת תחרה וצבע
350 עמ'. הוצאת אהבות.
לביקורת שלי על הספר הראשון בסדרה
זאת לא קטילה, להיפך.
זה הקטע שלי עצמי, ולא קשור לכישורים ספרותיים או כתיבה. להיפך.
אני מתה על אילת - כאדם וככותבת. אישה אמיצה ואינטיליגנטית.
את הכתיבה של אילת אהבתי גם כשלא יכולתי לסבול את טליה.
אבל... כנראה שיש לי בעיה עם טרילוגיות... מסתבר. כי עזבתי את הספר באמצע לעת עתה (דגש על "לעת עתה").
****אזהרת ספוילר חמורה!!!! ל"תחרה וצבע" ו"זהב ודיו"****
את "זהב ודיו" אהבתי הרבה הרבה יותר מאת "תחרה וצבע". משהו בו הרבה יותר מקיף ורחב מבחינת נקודת מבט, והרבה יותר נוגע.
אז ככה - מה אהבתי?
הכתיבה סוחפת ונעימה כתמיד. אי אפשר לא לאהוב את הכתיבה של אילת, שאני מכירה עוד מהימים שהתפרסמה שלא כספר :)
הדמויות - לומדים יותר על בן. והוא מדהים. גבר נפלא ואוהב שגרם לי לדמוע מהתרגשות.
טליה - מתבגרת, מתפתחת, לוקחת אחריות על המעשים שעשתה ומכה על חטא. מתמודדת עם הקשיים שלה באמת, מתחילה לשתף את הסביבה, מזהירה אחרות שלא ינהגו כמוה. ויש סצנות שפשוט קדתי קידה ומחאתי לה כפיים בקול רם.
פשוט שאפו.
אבל משהו קרה לי אחרי עמוד 180 בערך. ליתר דיוק - אחרי שהיא קיבלה את ההצעה שלו לנסות להיות יחד, ואולי אפילו לגור יחד, ואחרי המון דמעות של שמחה והתרגשות על זה. הרי לזה אנחנו מייחלות כשאנחנו קוראות רומנטיקה - לרגע שבו שני הצדדים יבינו שהם לא יכולים לחיות זה בלי זו, מתגברים על המכשולים - ומחליטים להיות יחד.
הבעיה היא, שמשם ואילך - מבחינתי - העסק סגור. הסיפור נגמר. לא מעניין אותי מה קורה הלאה. לא מעניין אותי מתי הם מתחתנים, אם היא נכנסת להריון או לא ומתי ואיך, כמה ילדים יש להם, במה היא עובדת ואיזו בחורה מגניבה היא לוקחת כסייעת. בטח שלא מעניין אותי ראיון העבודה שלה עם הבחורה הזאת או ההסדרים הכספיים והחוקיים שכרוכים בזה. פשוט לא אכפת לי. הם יחד. זה מה שחשוב לי.
מבחינתי הייתי מכניסה את 180 העמודים האלה לספר הראשון וקוראת אותו כספר יחיד וזהו. אין לי כוח לטרילוגיות.
אז זהו. מצטערת. פרשתי :(
אין בזה כדי להעיד על הכתיבה או על הספר. זה לא הוא - זה אני :)
הכתיבה נפלאה ומרגשת כרגיל (וכאמור - יותר, לדעתי). אני גם מאמינה שאחזור לספר מתישהו, כי אני כן טיפה סקרנית לקרוא על ההתמודדות של טליה ובן עם הנושא שגילו לי שעומד לצוץ בהמשך.
אבל בינתיים - פורשת. הם ביחד וזה מה שחשוב לי כרגע (רבאק, הזלתי דמעות בגללם!).
כל היתר זה סוג של אנטי-קליימקס וירידה חדה במתח שלי.
אין לי, למעשה, אף מילה "רעה" להגיד.
ככה אני אישית מרגישה לפעמים לגבי ספרים מהז'אנר. זאת לא הסופרת ולא הספר, ובטח שלא כישורי הכתיבה :)
לביקורת שלי על הספר הראשון בסדרה
ספר שני בסדרת תחרה וצבע
350 עמ'. הוצאת אהבות.
לביקורת שלי על הספר הראשון בסדרה
זאת לא קטילה, להיפך.
זה הקטע שלי עצמי, ולא קשור לכישורים ספרותיים או כתיבה. להיפך.
אני מתה על אילת - כאדם וככותבת. אישה אמיצה ואינטיליגנטית.
את הכתיבה של אילת אהבתי גם כשלא יכולתי לסבול את טליה.
אבל... כנראה שיש לי בעיה עם טרילוגיות... מסתבר. כי עזבתי את הספר באמצע לעת עתה (דגש על "לעת עתה").
****אזהרת ספוילר חמורה!!!! ל"תחרה וצבע" ו"זהב ודיו"****
את "זהב ודיו" אהבתי הרבה הרבה יותר מאת "תחרה וצבע". משהו בו הרבה יותר מקיף ורחב מבחינת נקודת מבט, והרבה יותר נוגע.
אז ככה - מה אהבתי?
הכתיבה סוחפת ונעימה כתמיד. אי אפשר לא לאהוב את הכתיבה של אילת, שאני מכירה עוד מהימים שהתפרסמה שלא כספר :)
הדמויות - לומדים יותר על בן. והוא מדהים. גבר נפלא ואוהב שגרם לי לדמוע מהתרגשות.
טליה - מתבגרת, מתפתחת, לוקחת אחריות על המעשים שעשתה ומכה על חטא. מתמודדת עם הקשיים שלה באמת, מתחילה לשתף את הסביבה, מזהירה אחרות שלא ינהגו כמוה. ויש סצנות שפשוט קדתי קידה ומחאתי לה כפיים בקול רם.
פשוט שאפו.
אבל משהו קרה לי אחרי עמוד 180 בערך. ליתר דיוק - אחרי שהיא קיבלה את ההצעה שלו לנסות להיות יחד, ואולי אפילו לגור יחד, ואחרי המון דמעות של שמחה והתרגשות על זה. הרי לזה אנחנו מייחלות כשאנחנו קוראות רומנטיקה - לרגע שבו שני הצדדים יבינו שהם לא יכולים לחיות זה בלי זו, מתגברים על המכשולים - ומחליטים להיות יחד.
הבעיה היא, שמשם ואילך - מבחינתי - העסק סגור. הסיפור נגמר. לא מעניין אותי מה קורה הלאה. לא מעניין אותי מתי הם מתחתנים, אם היא נכנסת להריון או לא ומתי ואיך, כמה ילדים יש להם, במה היא עובדת ואיזו בחורה מגניבה היא לוקחת כסייעת. בטח שלא מעניין אותי ראיון העבודה שלה עם הבחורה הזאת או ההסדרים הכספיים והחוקיים שכרוכים בזה. פשוט לא אכפת לי. הם יחד. זה מה שחשוב לי.
מבחינתי הייתי מכניסה את 180 העמודים האלה לספר הראשון וקוראת אותו כספר יחיד וזהו. אין לי כוח לטרילוגיות.
אז זהו. מצטערת. פרשתי :(
אין בזה כדי להעיד על הכתיבה או על הספר. זה לא הוא - זה אני :)
הכתיבה נפלאה ומרגשת כרגיל (וכאמור - יותר, לדעתי). אני גם מאמינה שאחזור לספר מתישהו, כי אני כן טיפה סקרנית לקרוא על ההתמודדות של טליה ובן עם הנושא שגילו לי שעומד לצוץ בהמשך.
אבל בינתיים - פורשת. הם ביחד וזה מה שחשוב לי כרגע (רבאק, הזלתי דמעות בגללם!).
כל היתר זה סוג של אנטי-קליימקס וירידה חדה במתח שלי.
אין לי, למעשה, אף מילה "רעה" להגיד.
ככה אני אישית מרגישה לפעמים לגבי ספרים מהז'אנר. זאת לא הסופרת ולא הספר, ובטח שלא כישורי הכתיבה :)
לביקורת שלי על הספר הראשון בסדרה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה