יום חמישי, 21 בדצמבר 2017

סיפורה של שפחה / מרגרט אטווד

סיפורה של שפחה / מרגרט אטווד
כנרת זמורה דביר, 2012. 237 ע'.





הספר הזה ותיק בשטח, ובמשך שנים הייתי בטוחה שהוא עוסק בתקופת העבדות בארה"ב. למרות שזהו נושא מרתק בעיניי, הוא גם לא קל, אז הספר המשיך לנוח לו בשקט על המדף בספריה, ממתין לי בסבלנות.
ואז עלתה לאוויר סדרת הטלוויזיה המבוססת עליו, והספר הפך ל"רב-מכר" בספריה, והדבר עורר את סקרנותי.
בדקתי במה הוא עוסק, ולהפתעתי גיליתי שמדובר בדיסטופיה (סדר חברתי אלטרנטיבי מבעית), ז'אנר שמי שעוקב אחריי כבר יודע, שהוא אחד האהובים עליי ביותר.

צללתי לתוך הספר, ומהרגע הראשון הוא היה מבעית, מרתק, עוצר נשימה, וכתוב מדהים. גם התרגום של סמדר מילוא איכותי עד כאב, ועוזר למחברת להעביר אותנו חוויה עזה ומטלטלת.

בתקציר נכתב:
רפובליקת גלעד מציעה לשֶלְפְרֶד אופציה אחת בלבד: ללדת ילדים. אם לא תעשה זאת, היא צפויה, כמו כל מתנגדי המשטר, להיתלות על החומה או להישלח אל אחת המושבות ולמות שם מוות אטי ממחלת קרינה. אבל גם תנאי חיים דכאניים אינם יכולים למחוק את התשוקה המינית - לא שלה עצמה ולא של שני הגברים שעתידהּ תלוי בהם.

נשמע חזק? אז זה הרבה הרבה מעבר לזה. הספר לא עוסק במחיקת תשוקה מינית כפי שניתן אולי להבין בטעות מן התקציר. הוא עוסק בכבוד האדם וחירותו, בזכויותיו הבסיסיות ביותר, כולל חופש המחשבה והזכות להימנע מפגיעה גופנית ומהשפלה, בדברים שאנו בחברה המערבית לוקחים כמובנים מאליהם.
זה קשה וזה כואב. זה חשוך ומרסק. לא בכדי עברו כמה חודשים מאז שסיימתי את הספר ועד שהצלחתי לכתוב עליו.
בכתיבה קולחת ואמנותית גם יחד, מכניסה אותנו אטווד, אמנית מילים של ממש, לנימי נפשה של הגיבורה, שאיתרע מזלה לחיות בעתיד דיסטופי מפחיד ומצמרר, בו אין לה זכות קיום כאדם בעל רצונות, מחשבות, תשוקות ואהבות, אלא ככלי שרת בלבד, בידי המשטר, בידי אנשים, בידי כמעט כולם. מיום שבו חל מהפך שלטוני בארה"ב, היא איננה עוד אדון לגורלה, למשפחתה או לחייה. הכל נלקח ממנה, כולל כבודה העצמי. וכל מחשבה מבעיתה ומטלטלת, כל תחושה, כל כאב ופחד - מתוארים במילים מדוייקות שיוצרות תמונות חדות וברורות, ותחושות חדות עוד יותר. כתיבה שהיא פשוט עוצרת נשימה.
אני נמנעת מלהיכנס לזוועות שהגיבורה עדה להן (או חווה בעצמה) כדי להימנע מספוילרים, אך מדובר בזוועות פיזיות ומנטליות גם יחד. הודות לכתיבתה הנפלאה של אטווד - את אלו המנטליות תחוו יחד איתה, והן גם לרוב אלה המזעזעות ביותר.

קל מאוד להתחבר לגיבורה, להזדהות עם תחושותיה, להבין אותה ואת מניעיה, מדוע היא פועלת כפי שהיא פועלת, ולא אחת מצאתי את עצמי תוהה מה הייתי עושה אילו הייתי במקומה; ואז הפחד שטף אותי. לא הייתי רוצה להיות במקומה. איש לא היה רוצה.

החלק המפחיד והמטלטל באמת הוא, שלמרות שמדובר בעתיד בדיוני - הוא אינו בלתי אפשרי. ג'ואן (שלפרד) היא אישה רגילה שיכולה להיות כל אחת מאיתנו, והמציאות המחרידה שאליה היא נקלעת היא אולי בדיונית, אך לאו דווקא דמיונית. 
שהרי המין האנושי כבר הראה לכולנו (שוב ושוב ושוב) לאורך ההיסטוריה אילו זוועות בלתי-נתפסות הוא מסוגל לחולל, והספר נותן כל כך הרבה חומר למחשבה, שהוא עלול להדיר שינה מעיניכם.

ספר חובה לשוחרי הדיסטופיה.
ספר חובה לשוחרי חירות האדם.


צפו בטריילר לסדרת הטלויזיה:

הו מכשפה אדמונית!

הו מכשפה אדמונית! / פרנסיס סקוט פיצג'רלד

נהר ספרים: 2017, 78 ע'.
תרגום: ניצה פלד.



כשספר מתחיל במשפט "מרלין גריינג'ר עבד בחנות הספרים..." - אני לא יכולה להתאפק מלקרוא אותו.
גם מרלין, גם גריינג'ר (כמו הרמיוני, הנפש הספרותית התאומה שלי), גם חנות ספרים, וגם רוז מקגוון על הכריכה (מי שגילמה את דמותה של פייג' בסדרה "מכושפות" שהייתי מכורה אליה אי-אז בניינטיז ובתחילת המילניום, ועד היום רוב פרקיה מוקלטים אצלי על... קלטות וידאו, רחמנא ליצלן!).
הכל נשמע מבטיח ומפתה.
אבל הספר, מבחינתי, לא קיים שום הבטחה. אפילו לא קרוב.
הוא מעצבן, מדכא, חסר פואנטה ברובו (ואני מציינת "ברובו" כי אמורה להיות לו פואנטה - היא פשוט ממש לא עברה בעיניי), בלתי אמין - לא ההתרחשויות, לא המניעים של הדמויות ולא ההתנהגות שלהן. 
אם הספר לא היה קצרצר, אין שום סיכוי שהייתי ממשיכה לקרוא אותו.

כבר ציינתי שהוא נורא מעצבן?

בקיצור, בעיניי - בזבוז זמן מוחלט.


יום שבת, 16 בדצמבר 2017

האיש שאהב את הטלפון שלו יותר מדי

האיש שאהב את הטלפון שלו יותר מדי / יובל אברמוביץ'

הרשימה הוצאת ספרים, 2017. 46 ע'.





כשיובל אברמוביץ' כותב ספר - אני משתדלת לקרוא אותו כמה שיותר מהר.
וכאן מדובר בספר גרפי מקסים, שקוראים במהירות הבזק, והוא גם משעשע וגם עצוב.
הספר מזכיר בצורתו ספר לגיל הרך, אבל הוא נועד לילדים גדולים, ובעיקר לכל מי שמחובר למכשיר הטלפון שלו 24/7 ולא מסוגל להתנתק ממנו גם כשראוי מאוד לעשות זאת...
נועד לאנשים ששוכחים להתנתק לפעמי מהמסך, להזדקף, ולראות את כל היופי שנמצא ממש סביבם.

רבים טוענים כנגד עידן הסמארטפון, וביקורות רבות כבר נכתבו / צולמו / צויירו על הנושא.
לרוב אני לא מסכימה עם הביקורות הנוקבות הללו - הטלפון החכם שומר אותנו מחוברים, לא מנותקים, ואני אומרת את זה מניסיון אישי עד מאוד.
אישית, גם אני מחוברת לטלפון החכם שלי שעות רבות ביממה - אני נעזרת בו לצרכי עבודה, אני מתקשרת דרכו עם משפחה וחברים ברחבי הארץ והעולם, אני מגיעה בעזרתו למקומות, משיגה דרכו מידע, לעיתים בזמן אמת ולעיתים מאוד חיוני, ואני גם קוראת בו ספרים!
אבל, לכל דבר יש גבול ומידה, ויש דבר כזה יותר מדי.

והספר הזה נוגע בנקודות הללו בצורה רגישה, נוגעת ומקסימה, בלי להטיף, מלווה באיורים חמודים שהם נפלאים בעיניי, וכמו תמיד אצל אברמוביץ' - גם בצורה שנונה שאי אפשר לא להתחבר אליה.
הסוף מפתיע, ובעיניי מעורר מחשבה ובעיקר בעיקר - נורא עצוב (וזה לא ספוילר, כי לא תצליחו לנחש).

5 כוכבים. ממליצה מאוד.

לעמוד הרשמי של הספר באתר של יובל אברמוביץ'


יום שלישי, 14 בנובמבר 2017

ותמאן ושתי

ותמאן ושתי / חוה עציוני-הלוי

מודן, 2017. 374 עמ'.


וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ






כחובבת סיפורי תנ"ך (כן, יש אתיאיסטים כאלה), יש לי כבר את רוב ספריה של חוה עציוני-הלוי. בפרט שהיא מתמקדת בנשים בתנ"ך, שלא מקבלות מספיק חשיפה, לא בתנ"ך עצמו, ולא בלימודי התנ"ך המקובלים שכולנו למדנו. עדיין לא קראתי אותם, הם חלק מערימת הספרים הבלתי נגמרת שממתינה לי שאקרא אותם. בספר הזה זכיתי לשמחתי בהגרלה-תמורת-סקירה בקבוצת הפייסבוק "קבוצת קריאה לאנשי ספר", והוא קפץ לראש רשימת הקריאה.



וכמה כייף לכתוב סקירה על ספר כזה.



עלילה:

את העלילה, על פניה, כולנו מכירים. את הספוילרים כולנו שמענו מילדות, בכל פורים מחדש. אבל בתנ"ך כמו בתנ"ך, הכל מתומצת ולא מעמיק, ואפילו בטקסי ביה"ס לפני חופשת פורים, איש לא סיפר לנו איך באמת הרגישה ושתי ומה גרם לה למרוד, איך הרגישה אסתר שכעול גאולת העם רבץ על כתפיה, ומה עבר על שתיהן בחצר הארמון, בהרמון הנשים ובכלל.

הסופרת לוקחת אותנו אחורה בזמן לילדותה של ושתי, למה שהוביל אותה אל כס המלכות על תככיו ומזימותיו, ואל הרגע בו היא מסרבת להיות מרמס לרגליו של אחשוורוש, ובמקביל אנו נחשפים לאסתר ומרדכי, ונעים בזמן עד המלכתה של אסתר ומשימת ההצלה המוטלת עליה.

קו העלילה עוסק בעיקר בוושתי, אך בשלב מסויים סיפוריהן של שתי המלכות משתרגים יחדיו, וכל אחת גם מקבלת אפילוג משלה.



הדמויות, יש להניח, מוכרות לכולנו מסיפור מגילת אסתר, אבל אנו זוכים להכיר אותן לעומק, את רגשותיהן ומחשבותיהן, וכן מספר דמויות נוספות שרובנו לא מכירים (או לא זוכרים), שנותנות עומק ורבדים רבים לעלילה. כולן קורמות עור וגידים לנגד עינינו, למרות קיומן בתקופה תנכ"ית ובמללכת פרס ומדי, מהודו ועד כוש.


הכתיבה

שפה מופלאה, שלמרות היותה גבוהה מאוד, כמעט מקראית, היא מאוד סוחפת וקולחת, חיה ובועטת. בעיניי כתיבה טובה היא כזו שמרוממת את הרוח ומעלה אותי למקומות חדשים, וכאן זה בדיוק המצב. לרגעים פשוט נפעמתי. 



"מנגד, שלהבת האור הבהירה, שכתמיד ניצתה בה כנגד האופל, הייתה גם היא גדולה וחזקה מאי-פעם. והקול הבוקע מן השלהבת לחש לה שיש דברם גדולים ועצומים מחייה היא: שאם תישאר ספונה בארמון ותעמוד מנגד עת בני עמה יירצחו, קול דמי אחֶיה יצעק אליה מן האדמה, מאותה האדמה אשר תפצה את פיה כדי לקבלם מידיה המגואלות בדמם, והקול יהדהד בנפשה עד כי תשאל את נפשה למות."



וזו רק דוגמא אחת. הכתיבה לאורך הספר כולו פשוט קסומה.



ממליצה לאוהבי הספרות והשפה, ובמיוחד לחובבי תנ"ך בפרט ואגדות עממיות בכלל.


אה, כן - אם יש משהו שאני ממליצה עליו במיוחד, זה לשמור לעצמכם את הספר ולקרוא אותו לקראת חג הפורים. זה פשוט מתבקש, ונראה לי שיכול להפוך את החג להרבה יותר שמח, ולכל כוסית שתשתו עד-דלא-ידע להרגיש יותר משמעותית ומשכרת.

יום שני, 25 בספטמבר 2017

חיים שלמים לחיות

חיים שלמים לחיות / איילת סווטיצקי
דבש הוצאה לאור, 210 עמ', 2017



הצעה אחת.
שישה ימים.
חיים שלמים לחיות.

שבע המילים האלה שנכתבו על הכריכה גרמו לי להסתקרן, ולתת לאיילת סווטיצקי הזדמנות נוספת.
למה נוספת? כי כשרוב חובבות הרומנטיקה המקומיות התעלפו בהתרגשות רבת דמעות מסדרת "תחרה וצבע" - אני הייתי במיעוט. שיעמם לי, לא סבלתי את טליה ואת האגואיזם הטרחני שלה, חשבתי שהיא צריכה לטפל בעצמה בצורה מקצועית רצינית, ובאופן כללי קיוויתי שבן יזרוק אותה וישמור ממנה מרחק לנצח למען טובתו האישית. בשליש הספר השני בסדרה נשבר לי מהחפירות המעייפות, מהזוג הזה, ובעצם מהסדרה כולה, ונטשתי אותה לאנחות (ולהנחות).

ולכן, חיים שלמים לחיות היה הפתעה נעימה ומרעננת בשבילי.

כתיבה
הכתיבה אפילו לא דומה לסגנון (המייגע) שזכרתי מ"תחרה וצבע". משהו טוב עבר על סווטיצקי בזמן שחלף - הכתיבה בחיים שלמים קולחת, נעימה, סוחפת ומרעננת. נצמדתי למדיסון ולסיפור שלה, התאהבתי בה, ולא רק שהיא לא חפרה לי - ממש חיכיתי לרגעי הפנאי שבהם אוכל לחזור לספר ו"להקשיב לה" עוד.
אין שום דמיון בינה לבין טליה. ומבחינתי - זו ברכה. זה גם ח"ח לכותבת שלא טבעה בתוך השטאנס. נייס.
חשוב לציין שאני לא חובבת גדולה של גוף-ראשון-הווה. גוף ראשון בעבר זה בסדר גמור, אבל הווה? כבר התייחסתי לזה בעבר בבלוג. יש בזה איזשהו חוסר הגיון. וכאן זה לא הפריע לי. כנראה שכשמשהו כתוב טוב, זה לא ממש משנה.
מה שמביא אותי לשפה. שפה תקנית ותקינה בספרים אמורה להיות עניין מובן מאליו שלא אמור להיות חלק מסקירה, אבל, לצערי, בים של ספרי רומן ארוטי שנפלטים להם בישראל מכל מקלדת מזדמנת, רבים מהם לוקים בשפה שנעה בין לא תקנית ומלאה שגיאות לסתם הזויה ולא באמת עברית. כאן זה לא המצב. השפה, כמו הסגנון הכללי, קולחת ונעימה, המשלב מתואם, העריכה הלשונית מצויינת. פשוט נהדר.


סיפור העלילה
רומן סינדרלה קלאסי, על הבחורה התפרנית וחסרת המזל, שעומדת לפגוש את אהבת חייה בדמותו של נסיך מולטימיליונר שעומד לגרום לה מולטיאורגזמות, מכל הסוגים (גם אלו הרגשיות, המנטליות והאופנתיות).
שום חדש בעניין הזה, כולל וי על כל הסעיפים ההכרחיים בז'אנר (אפילו מזכיר רומנים של הוצאת "שלגי") - אבל, וזה אבל חשוב! - כפי שכבר ציינתי בסקירה אחרת, לפעמים זה בדיוק מה שאנחנו רוצים. את האגדה, את הפנטזיה, את הסוף הטוב המובטח. לא סתם אגדת סינדרלה מחזיקה מעמד משחר ההיסטוריה ועד ימינו - זה פשוט עובד.
אבל גם רומן רומנטי שכזה אמור להיות כתוב טוב, קולח וגם עכשווי - וכאמור, כאן הוא כתוב מקסים

הסצנות הלוהטות
כאן אגיד פשוט: בול! מינון מדוייק וקולע, בטיימינג מושלם לסיפור. אם יש משהו מאוס, זה רומן שיש בו יותר סצנות סקס מעלילה, ושברור שהן נכתבו רק כדי למכור ולא כחלק מהתפתחות הדמויות כזוג ובכלל. כאן המינון, הטיימינג והפירוט - מושלמים. בדיוק במידה הנכונה מכל בחינה. זה מסוג הספרים שאם תסירו מהם את הסצנות הללו - עדיין יישאר תוכן, עדיין יהיה סיפור. בדיוק כמו שצריך. ח"ח ענקי ממני הן לכותבת והן (אני מנחשת) לעורכת.

מה הציק לי (מכיל ספוילרים קלים בלבד)?
המספרת, מדיסון, הרגישה לי... ישראלית. לא הצלחתי להאמין שהיא אמריקאית מבטן ומלידה. אולי כל זה היה עובד טוב יותר אילו היא באמת הייתה ישראלית, שבחרה להתרחק מהארץ בדיוק מאותן סיבות שמוזכרות בסיפור, והכירה את הגיבור שלנו באופן די דומה לזה שמתואר בספר. עבורי זה היה עובד טוב יותר.
גם הכינוי שלה לפטרישיה - פטרוזיליה - לא תופס, כי פטרוזיליה לא נקראת כך באנגלית... וחבל, כי זה היה ממש חמוד. 
מעולם לא אהבתי את ההתעקשות של כותבות ישראליות לכתוב עלילה בחו"ל. לרוב זה מיותר, לפעמים האמינות נפגעת, ולי זה תמיד הרגיש מעט מתנשא, כאילו שום דבר פה לא טוב מספיק, לא מעניין מספיק, לא רומנטי ולא יפה מספיק.
ולסיום - בעיניי, באופן אישי, האפילוג פשוט מיותר. כותבות יקרות, תנו לי לסיים את הספר ולהניח אותו לייד המיטה כשבראשי תמונת הסיום המקסימה של הזוג שצועד יד ביד/מתנשק/נוסע לעבר השקיעה ועם ה"חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה" (או כל עוד טוב להם ביחד). 
תנו לי לדמיין לבד מה קרה ב"אושר ועושר" הזה ואל תדחפו לי לגרון את ה"כעבור שנה/שנתיים/וכו', חתונה/הצעת נישואים+הריון/לידה/תינוק+חיים בורגניים מאושרים ובנאליים להחריד. הרגתן לי את הרומנטיקה. 
לטעמי, זה מיותר. איך נגמר המחזמר "גריז"? כשהם מתנשקים ונוסעים אל האופק. ו"אישה יפה", שהוא אחד מפסגות הרומנטיקה ההוליוודית? ו"ריקוד מושחת" (עוד אחת מהפסגות הנ"ל)? ראיתן שם חדר לידה או אולם חתונות? בטן תופחת או טבעת מנצנצת?
אז תקשיבו להם. הם יודעים מה הם עושים שם בהוליווד. תודה.

סיכום:
ספר רומנטי קולח ומקסים. ממליצה בחום למי שחשקה נפשו ברומנטיקה קלאסית מתוקה שכתובה היטב. 4 כוכבים ממני (גם בגודרידס).

יום שני, 14 באוגוסט 2017

אין א ריליישנשיפ

אין א ריליישנשיפ / תמר בלומנפלד

[קומיקס]

כתר, 2017. 



למרות היותי גיקית גאה, אם יש משהו שמעולם לא אהבתי - זה קומיקס...
לא התחברתי לזה, אני מעדיפה לדמיין את המתרחש בעצמי, והציורים עשו לי ברדק בעיניים.
ועדיין - הקומיקס הזה עורר את סקרנותי מהרגע הראשון.
קראתי אותו תוך יום אחד, ו... נהניתי מכל רגע!
הוא עכשווי, קצבי וקולח, שנון, לא מתנצל, בוטה וחסר בושה, משעשע, ציני ומאוד אמיתי... ובדיוק כמו שהובטח בתקציר - מאוד לא פוליטקלי קורקט.

"זו הייתה מינימום ההוקרה שהייתי ראויה לה, על מפעל חיים של אורחת מצטיינת בחתונות של כל הפייסבוק ואחותו. ביליתי שעות במכונית בפקקים של חמישי בערב כששדרנית גלגל"צ עם קול של ראשג"דית דוחפת לי מרשמלו ווקאלי למוח ודילגתי על ארוחות כדי להגיע מורעבת לבופה ולהצליח להכיל כמה שיותר..."

ההומור נמצא בכל מקום - מאוד מומלץ לא לדלג אפילו על הפרטים הקטנים בכל ציור, איור וכיתוב - שמות, שלטים, והבעות פנים - לכל דבר יש משמעות ובכל דבר ניכרת המחשבה.
העלילה: בדיוק מה שכתוב בתקציר. אין צורך שאוסיף דבר.
הכתיבה - מענגת. הציורים - צבעוניים, נעימים לעין וללב (למרות הריח הכבד של הדפוס הצבעוני פשחות נעים לאף...).
אם היוצרת הזו, תמר בלומנפלד, תוציא עוד ספר כזה - אין סיכוי שאחמיץ אותו.
וכמובן, הספר גרם לי גם ללכת להציץ בבלוג שלה - וגם בביקור קצר שם כבר מצאתי פנינים. 
למרות שאת הסוף קצת פחות אהבתי, זה לא באמת משנה. 
כמליצה (למבוגרים בלבד). 
כייף של ספר!

נ.ב. אה, כן - הייתי מוסיפה מספרי עמודים. גם כך קל נורא ללכת לאיבוד בקומיקס...

יום שישי, 11 באוגוסט 2017

מסורת אירית

מסורת אירית / רבקה סאסי
יהלומים, 2017.
322 עמ'.



דניאלה משתכנעת לנסוע לטיול נשים באירלנד, ואין לה שמץ של מושג איזה מהפך עומד להתחולל בחייה.

ספר הביכורים של רבקה סאסי הוא ממתק רומנטי חמוד ומקסים, שהצליח להפתיע אותי מאוד.
הכתיבה נעימה וזורמת, והסיפור פשוט מתוק. כזה שיעשה לכם חשק להתכרבל ולהתפנק עם מי שאתם אוהבים, ואולי גם לאכול איזו לחמניה מרוחה בדבש.

מה הייתי מלטשת?
הספר לא חף מכל מיני טעויות ניסוח קטנות, שעריכה טובה הייתה עולה עליהן. "שמתי את הכריך במגש", למשל (במקום "על המגש"). אבל אין המון כאלה, וזה לא ברמה שמפריעה לרצף הקריאה. גם מחסור קל בסימני פיסוק פה ושם - ושוב, לא ברמה שהורסת את הספר. 
כמו כן, כפי שקורה לעיתים קרובות בספרי ביכורים, יש בסיפור קצוות חדים - הדמות רואה הכל כהכי הכי - המראה הכי יפה שראיתי, חיי התמוטטו והתהפכו תוך זמן קצר, ושאר הקצנות שאפשר היה ללטש ולשייף.
משלב לשוני - מדי פעם הרגשתי איזושהי חריקה של חוסר אחידות במשלב הלשוני, אבל גם כאן זה לא נורא. לא מדובר בפערים קיצוניים. 

אמינות וידע
"האם את מאמינה באהבה ממבט ראשון?" - שאלה שעולה בספר כמה וכמה פעמים. אני, אגב, מאמינה. ועדיין - בהתחלה נראה היה שיש משהו לא הגיוני בהתאהבות המיידית הכה מוחלטת של הדמויות (בעיקר הגברית), אבל - אני חייבת להודות שבסוף הכל מתבהר ומה שנקרא - עושה שכל. לא אגלה יותר מזה כדי לא לספיילר. ח"ח ממני באגף הזה.
ניכר שהמחברת מחבבת את אירלנד וגם יודעת עליה לא מעט (או שחקרה את הנושא). זה משתקף בסיפור, ולמדתי כמה דברים חדשים. אני אוהבת ללמוד דברים חדשים מספרים, גם כשזה רומן רומנטי. ערך מוסף, למה לא?

נגיעה אישית
קלאדה - אחד הסמלים הקלטיים שאני הכי אוהבת וגם מחוברת אליו אישית. קיוויתי שהקלאדה תעלה בסיפור, וממש שמחתי כשזה קרה. בהחלט עוד ח"ח ממני, בנימה אישית.

סגנון 
הספר הוא רומן רומנטי מובהק, שאוהבי הז'אנר מאוד יתחברו אליו. זה כולל את כל התבנית - אהבה בלתי אפשרית ובלתי צפויה, מלאת מכשולים, צד אחד רוצה והשני רוצה אבל פוחד, כשזה מתממש והכל זורם מופיע/ה אקס/ית, עושה בלאגן ליחסים, אבל בסוף הכל מתגלגל בסדר. אז כן, זה תבניתי, ממש לפי הספר, אבל לפעמים זה בדיוק מה שאנחנו רוצים וצריכים, וסאסי יצקה לתוך התבנית הזו מותק של סיפור.

ספר קליל וכייפי, חמוד חמוד חמוד.



יום שני, 15 במאי 2017

הקרקס הנסתר

הקרקס הנסתר / ג'ניפר איגן
עם עובד, 2015. 411 ע'.




לשירותכם, התקציר מגב הספר:

השנה היא 1978, אבל פיבי או׳קונור בת השמונה עשרה חיה את שנות השישים. במקום להתענג על נעוריה, במקום לתכנן את עתידה, היא חיה בעבר, מקדשת את זכרו של אביה, צייר חובב שמת מסרטן, ובעיקר מחקה את אחותה הגדולה פיית׳, ילדת פרחים סוערת וכובשת שמתה מוות טרגי בטיול באירופה.
בהחלטה פזיזה פיבי מחליטה לשחזר את טיולה של אחותה. המקומות שאחותה שלחה מהם גלויות יהיו התחנות בדרך.
האם תלך פיבי עד הסוף כמו אחותה? האם רק כך תוכל להבין את אחותה? ואולי תשכיל לצאת לדרך משלה לפני שיהיה מאוחר מדי?

אל הספר הזה הגעתי די בטעות. אני לא זוכרת מה בדיוק חיפשתי ברשת, ונתקלתי בו. הכריכה תפסה את עיני מייד - ספרים על שנות השישים הפסיכודליות, עם ציור בסטייל היפי שכזה, הוא מתכון בטוח לעורר את סקרנותי.

כתיבה: הספר כתוב מצויין, מתורגם נהדר וערוך נפלא. הכתיבה קולחת, הדמות עגולה ומסקרנת, יש בה משהו מקסים מחד ומרגיז מאידך, מאוד אנושית ואמינה, וכך גם הסובבים אותה.
אחד הדברים הבולטים בעיניי הוא היכולת של המחברת לתאר תחושות אוניברסליות עמוקות (אובדן, התאהבות, בלבול) בצורה ברורה, חדה וקולעת, שאי-אפשר שלא להזדהות איתה. זה נכון גם ברגעי פלאשבק כשהסיפור מתואר מבעד לעיני הדמות כילדה, אפילו כילדה קטנה, וזה לא מובן מאליו בכלל. לצערי, הספר אינו בידיי ואני לא יכולה לצטט.

פסקול: אני אוהבת ספרים עם פסקול, ולשמחתי אני "שוחה בחומר" בכל הנוגע למוסיקה היפית מהסיקסטיז, ואחד השירים הראשונים המוזכרים בספר הוא אחד השירים הכי אהובים עליי בכל הזמנים - "ארנב לבן" של להקת "ג'פרסון איירפליין". תענוג לקרוא ספר שאפשר מייד לשמוע את הצלילים שלו 😊



אמינות: רוב הספר כתוב בצורה אמינה, וברור שנכתב מתוך ידע בנושאים המדוברים, למעט צירוף מקרים מופרך למדי שמתרחש באמצעו. לי, באופן אישי, זה לא פגם בהנאה מהספר.

שנות ה-60
הרי בגללן התחלתי לקרוא את הספר. העשור העליז הזה מתואר כאן בצורה נוקבת, על כל צדדיו, מבלי שום רומנטיזציה, ונגע בנושאים שחובבי סיקסטיז שכמותי פחות אוהבים לגעת בהם. זאת נקודת מבט מרתקת ומסקרנת, חשובה ועצובה. לא הכל היה רק שלום ואהבה, ובמיוחד - לא הכל נגמר יפה. 

הפתעה! הספר הזה רחוק מלהיות רומנטיקה ארוטית, אבל כן יש בו גם נגיעות כאלה בחלקים מסויימים שלו. זה מגיע בהפתעה, ויותר מרגש ומענג מספרי ארוטיקה רבים שזו מטרתם. 

סיכום כללי:
נהניתי מהספר, רוח התקופה בכל רבדיה הגיעה אליי, והכתיבה מצויינת. ממליצה.

ועשו גם סרט, מסתבר. צפו בטריילר:

מיתרי לבי

מיתרי לבי / יהודית ציפורי
בוקטיק 2017, 468 ע'.




את הספר הזה קניתי קודם כל בגלל הכריכה. היא אחת הכריכות היותר יפות שיצא לי להיתקל בהן. באופן כללי, בהוצאת "בוקטיק" הכריכות בד"כ יפהפיות לטעמי, וזאת בשלישיה הפותחת.
העריכה, לעומת זאת, היא עניין אחר. אגיע לזה בהמשך.
גילוי נאות: הספר שייך לאחד הז'אנרים האהובים עליי - מותחן רומנטי ארוטי. מתח הוא תבלין טוב בכל ז'אנר שאני קוראת בו, אז הגעתי משוחדת מראש ונחושה לאהוב אותו.
את הראש והעלילות של ג'וד חיבבתי מאז הספר הראשון שלה - "הכחול שבעינייך". זכרתי שיש מתח, יש הפתעות, הסצנות הלוהטות מגוונות ולא בנאליות, לא חוזרות על עצמן, וזאת התחלה טובה. כן, זה כתוב גם בגוף ראשון וגם בזמן הווה, כשאני מעדיפה זמן עבר בגוף שלישי, אבל זה לא מה שעוצר אותי.
אז סירבתי לתת לעומס המטאפורות מייד בעמוד הראשון ("לחיים יש מסלול משלהם" ורגע אחר כך "החיים בנויים מאלפי רגעים" ומשפט אחרי "החיים הם פאזל של אינספור חלקים" [שונים! לא שחשבתי אחרת...]) - להרתיע אותי.
המשכתי, והאמת שבסה"כ די נהניתי (בהתחלה יותר, עם ההתקדמות בספר - פחות. הסברים בהמשך). כאמור, יש לי הרבה מאוד ביקורת על הכתיבה והעריכה.

אתחיל מהדברים שאהבתי:
  • כאמור, מתח. לא עוד סיפור אהבה בנאלי וצפוי. מתח זה טוב. יהודית לא ריחמה על הדמות הראשית וגם לא על הקוראים וזה נהדר.
  • דמויות מלאות. אף דמות לא הרגישה כמו פלקט. לכולן יש עבר, שנאות ואהבות, תחביבים וחברים. הדמויות מאוד אמינות ואנושיות. אהבתי.
  • למרות הגדרתו כספר ארוטי - שמחתי (מאוד!!) לגלות שסצנת הסקס הראשונה מגיעה באיחור רב, ובכלל - גם אחר כך, אין סצנה כזו כל שניים וחצי עמודים. זה לא מרגיש אפילו לרגע כספר שנכתב כדי לכתוב ארוטיקה, ועל זה שאפו ענק. נמאס מספרים שברור שהכותבת פשוט רצתה להקיא על הנייר את סרט הפורנו שרץ לה בראש. כאן זה ממש לא המצב. 
  • בנוסף, סצנות הסקס, גם כאן - לא חוזרות על עצמן, ולרוב מאוד מפתיעות ונועזות. ביג לייק. איך הן כתובות - זה כבר עניין אחר, שאחזור אליו בהמשך.
  • סה"כ, וברוב הספר, אהבתי את סיפור העלילה. גם אם בחלקו הוא הרגיש כמו תסריט לסדרה בערוץ "ויוה פלוס", בו מגלים בסוף שהגיבור הוא הסבתא של גיסתו והליצן העיוור חוזר לראות ומגלה שהוא בעצם מאומץ ועשיר, עדיין - יש כאן עלילה פתלתלה ונחמדת, וברגעים רבים אפילו מרגשת. 
ציטוט שממש אהבתי: "כי זו אהבה אמיתית. אהבה שבועטת ושורטת ומכאיבה. אהבה שמעלה לך על הפנים חיוכים מטופשים, אהבה שעם הכאב והרעש מביאה גם נחמה ותקווה, מביאה רוגע ושלווה".


ועכשיו, לגזרת מה לא אהבתי. 
ראשית, דברים שהם עניין של טעם:
  • סיפור בזמן הווה. לא אוהבת את זה. למה זה טוב? הרי זה מתואר לקורא בדיעבד, אז למה להציג את זה כאילו הדובר משתף אותנו בוואטסאפ תוך כדי שופינג, קרב יריות או סקס? אין כמו זמן עבר, ואם זה היה בגוף שלישי - מה טוב. אני אישית יכולה להיות סבבה גם עם גוף ראשון - אבל ההווה הזה פוגם באמינות.
  • "היא פותחת את התיק שלה ומוציאה קופסת סיגריות. היא שולפת שתיים ומגישה לי אחת"טוב, אז אני מתעבת סיגריות, ואני שונאת שדמויות מעשנות. זה גם מיותר ולא מוסיף כלום לעלילה, וגם פשוט דוחה אותי. 
  • עוד בגזרת הבלעכס - עד מתי הדמות הנשית נשארת עם העקבים בזמן ה... פעילות?! מאסתי בזה, זה מגוחך, זה אפילו סקסיסטי ומבזה, זה לא מקורי, זה דוחה אותי, זה טרן-אוף רציני, וזה בעיקר בסטייל של סרט פורנו סוג ז'. סליחה על משחק המילים.
עד כאן עניין של טעם אישי. בואו נדבר על כתיבה ועריכה. 
רגע, מה? עריכה? בטוח שהייתה כזו? לשונית? ספרותית? משהו???
כן, יש שם של עורכת, שלא מצויין איזו עריכה היא עשתה, וזה בסדר גמור - כי לא נראה שנעשתה עריכה כלשהי. שום עורך מקצועי, או אפילו עורך לא מקצועי - לא היה מוציא תחת ידיו כמות כזו של שגיאות עריכה, כתיבה גרועה וטעויות. אפילו הגהה בסיסית (אבל טובה) הייתה עולה על כל זה. שגיאות בבחירת פעלים, שגיאות ניסוח, שגיאות תחביריות, שגיאות ספרותיות, ואפילו - שגיאות באנגלית (והייתה רק מילה אחת כזו! שבאופן כה אירוני הייתה המילה ERROR. שנכתבה EROR.
ERROR INDEED, אפילו המסך של עריכת הבלוג מצייר קו אדום ודורש תיקון!).

מה למשל?
  • אם כבר בסצנות סקס עסקינן - המחלה העיקרית של רבות מכותבות הארוטיקה המקומית היא לא לתאר לנו שני אנשים עושים סקס - אלא את האיברים שלהם, שנדמה שפועלים באופן אוטונומי והם בעלי רצון משל עצמם. וכך אנחנו מקבלים ביטויים הזויים כמו "לשוני מלקקת", "שיניו נוגסות", "ידיו אוחזות", "אגני מתרומם אליו", "ידו מפשקת אותי", "שפתיי נושקות", "אצבעותיו פולשות", "זרועותיו מחבקות", "אצבעותיי מצייתות", "עיניו משוטטות", וכן הלאה וכן הלאה, זה פשוט לא נגמר.
    מה נסגר עם חגיגת האיברים האלה?!?!?! מה זה צריך להיות?! אני קוראת ולא יכולה שלא לראות לנגד עיניי תמונה הזויה של שפתיים מרחפות באוויר, אגנים עצמאיים, ושאר איברים נטולי גוף חוגגים באורגיה מטורפת😳
    שמישהו יערוך את זה, אני מתחננת!! מה קרה ל"חיבק אותה", "שוטט בעיניו על גופה", "נשק לשפתיה", "הרימה אליו את אגנה", ושאר תיאורים שהיו הופכים את הסצנה מהזויה ומגוחכת לנוגעת באמת? 
  • בואו נישאר בסצנות הסקס. שם נתקלתי אינספור פעמים ב"ראשי נזרק לאחור/לצדדים" (למי אכפת? זה טכני, תני לנו תחושות ורגשות!), ופעמיים שלוש ב"הוא נכנס ומרחיב את קירותיי הפנימיים". וואללה? הוא עושה גם הנמכת תקרה? פאנלים? חלונות? לכל כותב יש ביטויים שהוא חוזר עליהם בלי לשים לב, אבל עורך טוב אמור לעלות על החזרתיות הזו ולתקן אותה. וגם להוריד קירות (ומרפסות בדרך). 
  • ועל הדרך, מעניין לעניין באותו עניין - הגיבור לא יכול לחדור בנגיחה. נגיחה זה פועל שמשוייך לראש בלבד, אז אלא אם יש כאן בלבול איברים קצת מטריד (שם?! עם הראש?!) - יש כאן פשוט שגיאה לשונית גסה (תרתי משמע!).
  • פאתוס ועוד פאתוס בתיבול מלודרמה מוגזמת. כמות הפעמים בה הגיבורה מתמוטטת, לא יכולה לנשום ו/או ללכת, נחנקת וצריכה שישאו אותה על כפיים, שלא לדבר על הופכת לזומבית שלא יכולה להתקלח בעצמה - מעוררת לגביה שאלות אורטופדיות ונשימתיות. משאף וחגורת גב נחוצים בדחיפות. זה גם מעורר את השאלה למה קוראות רבות תיארו אותה כדמות מאוד חזקה. ראיתי חלשלושות ממנה - אבל חזקה היא לא. זה ספר מתח - אני מצפה מהגיבורה לא להתמוטט במלודרמטיות עם כל עימות חזיתי.
  • פיסוק שגוי במשפטי פנייה.
    לפני ואחרי פנייה למישהו צריך לבוא פסיק. 
"את חייבת להיות חזקה ליבי" - לא תקני.
"את חייבת להיות חזקה, ליבי." - תקני.
"אמיר מה אתה רוצה לעזאזל?" - אוי, זה נורא. צריך להיות "אמיר, מה אתה רוצה, לעזאזל?"
זה ברמה בסיסית כמו האות א' בגוף ראשון עתיד, ושום עורך לא היה משאיר טעות כזו באופן עקבי לאורך כל הספר.

  • ריבוי מטאפורות מעיק. מטאפורות הן דבר יפה, אבל יש לו טעם כשנצמדים למטאפורה אחת ונשארים איתה, ולא מעמיסים עלינו. לא צריך להעביר את אותו רעיון בחמש מטאפורות בפסקה. זה נשמע נורא מתוחכם וספרותי, אבל זה מיותר, עמוס ומאבד מערכו. ושוב השאלה - איפה העריכה, איפה?

    אני לא טוענת סתם - דוגמאות לא חסרות:
  • כאמור, ממש בעמוד הראשון, פסקה שנייה: "החיים שלנו בנויים מאלפי רגעים קטנים, ממיליון תמונות שנחרטו עמוק בלב והפכו לזיכרונות רחוקים. החיים הם פאזל של אינספור חלקים שונים." זה אולי יפה, כל מטאפורה בנפרד, ביחד זה יוצר לקורא בראש פאזל של אינספור דימויים... בשביל מה?
  • "הפאזל של חיי לעולם לא יהיה מושלם [...] לבי כנבל עתיק יומין... מיתרי הנבל שלי מתוחים בגאון, למעט אחד" - שוב, באותה פסקה. יש לי סחרחורת.
  • "למוות יש ריח[...] למוות יש סימנים מוקדמים. הוא זוחל באיטיות מבעד לסדקים הנפערים בתוכך [מה??]. מטפס בצעדים בטוחים במעלה הקירות ומשאיר חורבן אחריו. סימנים שחורטים שבילים שחורים בלב." יש לו ריח, יש לו סימנים, הוא זוחל, מטפס, משאיר חורבן, משאיר סימנים - והכל בפסקה אחת. אין צורך לומר את אותו הדבר בהרבה יותר מדי דרכים. מיותר, עמוס, מעיק. אנא להתמקד. וכבר שאלתי איפה העורכ/ת?
  • "אני פרפר שמגביה עוף, אני מלאך שמרחף מעל האדמה." שוב, דימוי אחד במשפט זה בהחלט די והותר.
    טוב, נראה לי שהבהרתי את הנקודה. 
ועוד קצת מאגף "סתם טעויות מרגיזות":
"אני מקשיבה לכולם ורק מהנהנת בראש". אפשר להנהן במקום אחר? מהנהנת זה מספיק.
"מניח את האגודל בקצב מהיר" - או שהוא מניח או שזה בקצב מהיר.
"מצליף באיטיות" - או שהוא מצליף (זה לא מה שאתם חושבים, אגב), או שזה באיטיות. הצלפה בהגדרתה היא מהירה.

וכו' וכו' וכו', וכן הלאה, וכד' וכיו"ב (נו, נכון שזה מעצבן שאומרים את אותו דבר בכמה דרכים במשפט?) - הרבה יותר מדי, אין פרק אחד שנקי מהדברים האלה. מצטערת, אבל עורך לא ראה את הספר הזה (או, ברוח הדברים: עינו של עורך לא ראתה את הספר הזה), ומכיוון שעורך גם לא אמור לכתוב את הספר מחדש - גם הכתיבה עצמה יכולה להשתפר. הרעיונות ממש טובים, וחבל שלא יועברו כראוי.

האם אני ממליצה?
כל העובדות מוצגות בפניכם, לטוב ול...פחות טוב. תחליטו לבד. 

יום שישי, 31 במרץ 2017

געגועים לפלייסמט

געגועים לפלייסמט / איילה רהב
מו"ל: קולמוס, 2016. 150 עמ'.





קובץ סיפורים קצרים ומקסימים שכתובים בצורה נפלאה, ומשלבים בין שתי אהבות שלי - ספרות ואוכל 😊
השפה קולחת, הכתיבה נהדרת, עשירה בדימויים ציוריים יפהפיים, שמצליחים להיות פואטיים מבלי להעמיס על הקורא ביומרנות יתר.
להיפך - התחושה שלי הייתה שהם העשירו את עולמי ונשמתי.
בכל סיפור משולבים ניחוחות וטעמים שמעוררים את בלוטות הרוק והטעם, וניכרים געגועים לפשטות, לישן והטוב, למגע האנושי הבלתי-אמצעי.

ואם תהיו ממש רעבים - את הרווחים בין הסיפורים מתבלים כמה וכמה מתכונים.
אישית - סרקתי לי לפחות שניים 😊

אהבתי.

אז קריאה מהנה - ובתאבון!

יום רביעי, 15 בפברואר 2017

חמישים גוונים של אופל - הסרט

שחקנים: דקוטה ג'ונסון ; ג'יימי דורנן.
במאי: ג'יימס פולי
תסריט: אי.אל ג'יימס, ניל לאונרד, צילום: ג'ון שוורצמן
115 דקות
ארה"ב / 2017
הגבלת גיל: מגיל 16


אז גם אני, כמו חצי מנשות העולם, הלכתי שלשום לסרט "חמישים גוונים של אופל".

מה אומר ומה אגיד?
נתחיל מזה שזה אורגן כערב לנשים בלבד מטעם ועד העובדים המהמם שלנו😊

נמשיך מזה שזאת הייתה הקרנת VIP בסכום סביר (50) כולל הכל - אוכל מעולה, כיבוד חופשי, ואפילו שמפניה. החיים הטובים!
רק האירוע עצמו כחוויה כבר היה שווה - שזה נהדר, כי רק בגלל זה נרשמתי מלכתחילה😄 התחלה מצויינת של הערב.

זה הזמן לציין, שאת הסרט הראשון שנאתי מהמון סיבות -
ליהוק איום ששנאתי מהרגע הראשון, משחק גרוע של השחקן הראשי (היא דווקא הפתיעה אותי לטובה), סרט שניסה להיות גם נועז וגם רומנטי - ונכשל בשני המישורים, חוסר כימיה משווע בין השחקנים הראשיים, שאמורים להיראות כאילו הם מאוהבים מעל הראש ונראים כמו סלט צנוניות (וגם זה לא טרי), אפס סקס-אפיל לכל אחד מהם לחוד ולשניהם ביחד, כריסטיאן גריי שהוא לא כריסטיאן בשיט (לא היה לו DOM FACE, היה לו DUMB FACE!), וכל זה על רקע קהל שצוחק בהיסטריה כמו עדר נערות מתבגרות מטופשות לאורך כל הסרט. סיוט!!!

לסרט השני בכלל לא רציתי ללכת. אילולא הקרנת ה-VIP שחברה שכנעה אותי ללכת אליה - גם לא הייתי הולכת. באתי עם אפס ציפיות מלכתחילה, וכל הקטילות שהתפרסמו ברחבי הרשת - שלחו אותי לקולנוע עם אנטי מוחלט.


ואז התחיל הסרט. וקיל מי איף איי ליי - נהניתי כמעט מכל רגע!!!

אין לי מושג למה קוטלים אותו כל כך. באמת!
זה לא שהוא ראוי לאוסקר או אפילו לפרס מלפפון הזהב או משהו, אבל הוא באמת באמת אחלה סרט!!! כייפי, זורם, מהנה. סבבה!

הכימיה ביניהם, גם אם מזוייפת - השתפרה.
הבימוי לגמרי הצליח הפעם להביא גם רומנטיקה (מישהי לא רחוק ממני טענה שהסרט כ"כ מתוק שהיא כבר חטפה ממנו סכרת😅) וגם נועזוּת. היו הרבה יותר סצנות נועזות בסרט הזה ,ואני חייבת להודות שרובן היו מטריפות ולוהטות. האם רצינו עוד? בהחלט כן! וזה לעומת הסרט הראשון, שסצנות הסקס ביניהם הרסו לצופים את החשק שאיתו הגיעו...
דיברו בביקורות שקראתי על חוסר תשוקה בסצנות האלה, אבל אני דווקא לא ראיתי את זה. ההיפך הגמור - הפעם ראיתי הרבה תשוקה לוהטת. בוערת!
ג'יימי עדיין ממש לא כריסטיאן גריי בעיניי, אין מה לעשות נגד זה, אבל הוא הרבה פחות מכוער בסרט הזה. למעשה - הוא אשכרה היה ממש ממש חמוד! ועדיין אין לו דום-פייס, אבל מסתבר שיש לו יותר מהבעת פנים אחת עקומה וקפואה. הוא היה אחלה.
את אנה פחות אהבתי בסרט הזה. המשחק של דקוטה דווקא פחות טוב הפעם, ואין לי מושג למה כשהיא מובכת או נאנחת יוצא לה פרצוף חמוץ עם פה קטנטן מכווץ. זה מעצבן. ועדיין - היא הייתה אחלה.
יש לי גם ביקורת: ממש ממש מסמסו שלוש סצנות שבספר היו חזקות ועמוקות:
א. הסצנה עם לילה.
ב. הסצנה שבה כריסטיאן מוציא את הסאב שבו וכורע ברך מול אנה.
ג. הדרמה סביב המטוס שחיבלו בו.
את כל הנ"ל אמנם הכניסו, אבל קיצרו ודחסו, וחבל, כי הן מאוד משמעותיות ומהותיות, מאוד דרמטיות בספר, והיו בהחלט שוות הארכה של הסרט בכמה דקות.
ד. אולי חאלאס עם הניסיון לרפא את כריסטיאן מהסטיות שלו? אורח חיים כזה הוא לא סטייה מינית, וחוסר סובלנות מינית מאוד מקומם אותי. טוב שהוא לא גיי שהיא מנסה ליישר... אבל זה ככה גם בספר, אז אין לי טענות כלפי הסרט בקטע הזה.

הפסקול - נהדר, מלא אנרגיות לוהטות, והוספתי כבר כמה שירים לפלייליסט שלי😊


סיכום כללי -
זאת הייתה הפתעה מוחלטת בשבילי. מאוד מאוד נהניתי.
הרבה יותר טוב מהסרט ראשון - בכל רובד אפשרי.

עמוד הסרט באתר SERET.CO.IL

פסקול הסרט להאזנה ב-YOUTUBE

יום שני, 13 בפברואר 2017

הדמעות של טס

Tears of Tess \ Pepper Winters
(Monsters in the Dark #1)


הספר עדיין לא תורגם לעברית




הסקירה שלי מחולקת לשני חלקים: 
החלק הראשון הוא ביקורת כללית, והחלק השני קצר יותר וכולל ספוילרים קטלניים. ראו הוזהרתם!!!

תקציר הספר (תרגום שלי):

"החיים שלי היו מושלמים. שמחה ומאושרת, הכל מסודר ומושלם. ואז הכל השתנה. מכרו אותי."

לטס סנואו יש כל מה שהיא אי-פעם רצתה. עוד סמסטר אחד לפני שתפצח בקריירה בפיתוח נכסים, חבר אוהב, וסיכויים טובים לעתיד מזהיר.
לרגל יום השנה השני שלהם, בראקס מפתיע את טס בטיול רומנטי למקסיקו. חופים, קוקטיילים טעימים וסקס מאחד-נפשות מהווים הבטחה לחופשה נהדרת. בלב שלם ובציפייה לשבוע מלא תשוקה, טס נמצאת על גג העולם.

אך גן-העדן התאוותני מתנפץ לרסיסים.

נחטפת. מסוממת. נגזלת. טס נלקחת לעולם שכולו אפלה ואימה.

שבויה ובודדה, ללא מושיע, ללא אהוב ואוהב, ללא בטחון, ללא עתיד, טס הופכת מנערה מבועתת ללוחמת פראית. אך כוחה ועוצמתה לא מספיקים כדי להצילה מזוועות הסחר.

האם בראקס יוכל למצוא אותה לפני שתיהרס ורוחה תישבר, או שמא בעליה החדש של טס ישנה את חייה לנצח?

זהו סיפור אפל שלא מתאים לכל קורא, סיפור על מציאת אהבה במקומות הכי בלתי-אפשריים, על רצון ברזל שנובע מכורח, ועל מחילה שאולי לא יהיה בה די.
_______________
"הדמעות של טס" הוא ספר האופל הראשון שקראתי (את "שבויה באפלה" שכבר סקרתי כאן בבלוג קראתי הרבה אחריו). סירבתי לקרוא ספרים מהז'אנר הזה במשך שנים, ולא מהסיבות שאולי נדמה. אני לא חוששת מתיאורים קשים - אני קוראת ספרים של הרלן קובן, וסדרות פנטזיה כמו "הרואים למרחק" המצויינת, שרחוקה מלהיות חפה מתיאורים כאלה. סירבתי לקרוא מתוך חשש שזה ז'אנר שעושה רומנטיזציה לנושאים מחרידים כמו אונס, חטיפה וסחר בנשים. סירבתי כי התנגדתי באופן מצפוני ועקרוני לשעטנז בין ארוטיקה לבין הנושאים הללו. 

אבל אז נתקלתי בתקציר הזה, והוא סיקרן אותי. טיול זוגי, חטיפה פתאומית, תקווה להצלה... הספר נשמע לי מרתק ומותח, ללא כל קשר להגדרתו כספר אפל. זה נשמע לי בעיקר כמו ספר מתח, וככזה גם ניגשתי אליו. קיוויתי שבכל הנוגע ל... "ענייני האופל" - יימצא בספר הסבר הגיוני למניעיהן של הדמויות לנהוג כפי שהן נוהגות. קיוויתי להיות מופתעת.
והספר ענה על כל הציפיות שלי ויותר.

הכתיבה
הכתיבה מדהימה, מהודקת, קולחת וסוחפת. 
הסיפור כתוב בגוף ראשון בזמן עבר, מנקודת מבטה של טס. למרות פירוט מעמיק של התרחשויות, תחושות ומחשבות - הכתיבה קולחת ואין רגע משעמם, אין מילה מיותרת. פפר ווינטרס ככותבת תיכנס לכם למחשבות, לדם ולנשמה, ותישאר שם. אותי היא לקחה למסע רגשי מטלטל ומבלבל, ועברתי את כל התהפוכות הרגשיות יחד עם טס. היו רגעים בהם, בדיוק כמוה, לא הבנתי מה אני מרגישה - כלפי הגיבור, כלפי הסיטואציה, כלפי עצמי. כמוה, לא הצלחתי להבין את הגיבור ומה מניע אותו. הוא מסתורי ולא מובן ואי אפשר לא להיות מושפעים מהקסם שלו ולתהות מה עובר בראשו.
בלתי אפשרי לשנוא אותו.
כל הדמויות, הן הראשיות והן המשניות - מרגישות אמיתיות. הן חיות ובועטות לנגד עיני הקורא, וחלקן מעוררות סקרנות בפני עצמן (בעיקר סוזט).

שפע של ז'אנרים
"הדמעות של טס" מוגדר כרומן אופל, אך ז'אנרים נוספים מקופלים בתוך סיפור העלילה. פפר ווינטרס מצליחה ליצור ספר שמשלב בין רומן אופל לרומן BDSM, פלוס מותחן עוצר נשימה - ולבסוף גם מותחן פסיכולוגי. תענוג. בימים אלו סיימתי את ספר ההמשך בסדרה, ואני יכולה רק לומר מראש שכל הדברים הללו תקפים אף יותר בספר ההמשך.

העלילה
הספר נפתח עם זוג שנראה מאוהב ונורמטיבי, אך מהר מאוד מגלים שגיבורת הספר מתוסכלת מאוד בכל הנוגע לאינטימיות ביניהם, ומקווה שהחופשה הרומנטית תשנה דברים. גם את התחושה הזו חוויתי יחד איתה.
החופשה בהחלט מביאה איתה שינוי - אך לא באופן שטס חלמה עליו.
בשלב זה הספר הפך בעיניי לספר מתח לכל דבר - ואמנע מלהיכנס לפרטים נוספים שיספיילרו את הספר.
בהמשך אכתוב על כך יותר עם אזהרת ספוילר, אך בשלב זה אציין רק שהספר רצוף הפתעות, והסוף מדהים ובלתי צפוי לחלוטין. לא חשוב מה דמיינתם או חשבתם - תהיו בטוחים שזה לא זה.


✋***SPOILER ZONE*** ✋
החלק הבא נכתב באותיות קטנות יותר ומיועד רק למי שקרא את הספר. 
***כדי להימנע מספוילרים - נא לדלג לחלק שאחרי התמונה***

כאמור, במהלך הקריאה תהיתי לפשר מניעיו של הגיבור. סוזט, עוזרת הבית שלו, מתעקשת לכל אורך הספר שהוא אדם טוב. תהיתי איך, לכל הרוחות, זה יכול להיות. לא הבנתי איך מתכוונת הסופרת להוציא אותו טוב. איך אדם שרכש אישה למטרותיו ומציג אותה לראווה זמינה להתעללות - יכול להיות אדם טוב? החלק שבו גם המשטרה לא עושה לו דבר בלבל אותי עוד יותר.
לרגע לא הייתי מעלה על דעתי שהוא לוחם מבפנים כנגד הרשע! לא הייתי מנחשת לעולם! זה פשוט גאוני, ומתכתב עם כל מה שאני מצפה לו מספר אפל. 
כי אהבתי. אהבתי שלמרות שזהו רומן אפל עד מאוד, הרשעים נשארים רשעים ולא נעשה כל ניסיון להציג אותם אחרת. אהבתי שיש הסבר הגיוני. אהבתי שקיו עצמו אינו מושלם - ובכל זאת אדם טוב. חשוב לציין, שהסצנה עם המסיבה שבה טס מוצגת לראווה ועוברת התעללות פיזית, הגבירה את הבלבול שלי לגביו ולגבי מה שמניע אותו. זאת סצנה קשה שממנה הוא יוצא בלתי-נסלח, למרות התערבותו ברגע האחרון ותגובתו הקשה כלפי המתעלל. זה מבלבל בצורה בלתי רגילה, בצורה גאונית. כי בשלב הזה אין שום אפשרות לחשוד שהוא, כמו שאומרים, בצד של הטובים, אבל ברור שהוא גם לא יכול להיות מרושע. מבלבל, כבר אמרתי?

ובכל זאת - יש גם קטע אחד שלא אהבתי בספר, פלופ קטן קטן באמינות. הסצנה בה טס מתגברת על האונס שעברה בעזרת סקס עם קיו, שנועד למחוק ממוחה את מה שממש רגע לפני-כן קרה לה - הייתה בלתי אמינה בעליל. אישה שנאנסה באכזריות לא תתגבר על האונס - ודאי שלא רגע אחרי! - ע"י סקס. פשוט לא. לא מנטלית, לא פיזית, לא בשום צורה. לא היה בזה שום הגיון, ולפיכך זוהי הסצנה היחידה בספר שהייתה מיותרת מבחינתי. אבל עם ספר כל כך נפלא - סלחתי לווינטרס על המעידה.


סוף אזור הספוילרים

טס כפי שנראתה בדמיוני
אז אם יש לכם לב חזק ואתם רוצים ספר שיטלטל אתכם ויפתיע אתכם - רוצו לקרוא. ואחר כך, קחו את הנייד שלכם, או סתם פתק, ותכתבו למישהו שאתם אוהבים: Je suis a toi. זה מה שאני עשיתי. למה? כשתקראו - תבינו.