יום שני, 8 בפברואר 2016

יוצא לאור - סיפור קצר

ארבעה חודשים. ארבעה חודשים ללא תשוקה, ללא מגע, ללא אהבה. ארבעה חודשים בהם לא ראיתי את חיוכו, לא נגעתי בפניו, לא נשקתי לשפתיו, לא שמעתי את קולו, לא חשתי במשקל גופו.

והנה, ראש השנה הגיע, תקופת החגים התחילה, ואני - לבד. בלעדיו. לראשונה, התחלתי לפנטז על אחרים. על מגע זר, על פנים אחרות, על מבט לא מוכר. לא אהוב ולא אוהב, אבל מנחם. העיקר להרגיש שוב, להרגיש משהו. להרגיש נחשק, להרגיש רצוי, להרגיש שוב ידיים גבריות חזקות מלטפות ונוגעות, עוטפות ומגוננות. גם אם רק לזמן קצר. גם אם זאת אשליה. מצאתי את עצמי מקשיב שוב ושוב לעברי לידר שר "מלטף ומשקר", וידעתי – כשאתעורר בין זרועותיו של זר, אניח את ראשי על כתפו, אעצום עיניים, ואדמיין שאלו זרועותיו של אור שמחבקות אותי. אדמיין שאם אפקח את עיניי – בסוף אראה את פניו, כשהוא מביט בי באהבה, או ישן בשלווה גמורה לצידי.

התחלתי להתגעגע לתשוקה. להתגעגע לאהבה. חיכיתי להן שנים, והיה לי כל-כך מעט מזה, לעזאזל. בגיל 25, אור היה הראשון שלי. כן, זה נדיר. כולם חושבים שכל ההומואים מתחילים מוקדם. ואולי הם צודקים, אולי זה רק אני. כך או כך, אור היה הראשון שחדר לגופי, אבל יותר מזה – הראשון שנכנס עמוק ללבי. אבל אפילו לא זכינו להיות יחד כמו כל זוג רגיל. הוא למד בבאר-שבע, אני בחיפה, והתראינו רק בסופי שבוע, ולפעמים גם פחות מזה. כל דקה ביחד הייתה פרוייקט מתוכנן ומדוקדק – אבל כל דקה ביחד הייתה שווה את הכל. וכך זה נמשך שלוש שנים. שלוש שנים שבהן כל שנות ההמתנה שלי השתלמו. הייתי מאושר.

ואז אור סיים ללמוד. הוא רצה שנעבור לגור ביחד. הסכמתי. אין דבר שרציתי יותר. שכרנו יחד דירה באזור המרכז ומצאנו עבודות לא רעות בכלל בהתחשב במעט הניסיון שלנו. העתיד נראה ורוד - בכל מובן אפשרי.

אבל אור רצה גם שאצא מהארון. רצה שאספר להוריי, לאחותי, לאחי, לחבריי, למכריי - שהוא האהבה שלי. שהוא האחד - האיש שאני אוהב והולך לחיות איתו. לא האישה. לא יכולתי. פחדתי. אני עדיין פוחד, אפילו עכשיו. הנושא הזה תמיד עמד באוויר בינינו, כמו הפיל הענק בחדר שאף אחד לא מדבר עליו, אבל כולם יודעים שהוא שם, ושמתישהו הוא יתחיל לצעוד ולרמוס את כל מה שייקרה בדרכו. כל עוד התראינו אחת לשבוע שבועיים ואפילו פחות – זה לא היה נורא במיוחד שאור מוצהר וגלוי ואני לא. היה לנו את הביחד שלנו, וגם כך רוב הזמן כמעט לא יצאנו מהמיטה, אוהבים ונוגעים, מטביעים כל רסיס של געגוע במיצי גוף, ומנסים למלא מצברים לעוד זמן ארוך, ארוך מדי - בנפרד.

אבל בשלב כלשהו אור התחיל ללחוץ.

"אם אנחנו רוצים חיים משותפים – אני לא מסוגל לחיות בחושך, חן. ניסיתי, חשבתי על זה, כי אני אוהב אותך כל כך, אבל אני פשוט לא יכול. אני רוצה ללכת איתך יד ביד ברחוב, ולהתנשק איתך על רקע השקיעה בחוף הים הציבורי. אני רוצה ארוחות חג משפחתיות אצל ההורים ואני רוצה לרקוד איתך בחתונה של אחותך. אני רוצה את הכל, חן. אני לא יכול אחרת."

וכך, לבסוף, הפיל הגיע, והתחיל לצעוד - ורמס את הכל. אור ארז את חפציו והלך לדרכו, ואני נשארתי בארון, ובחשכה.

________________

בחול המועד סוכות הייתי בחופשה מהעבודה ויכולתי להתפרע. נמאס לי. הייתה לי פריחה מאוחרת ואני אמור להשלים פערים, לא לשבת ולהתגעגע לאהבה גדולה שכבר לא תחזור. רציתי שייגעו בי, שיחבקו אותי, שיגרמו לי לגמור. ובעיקר רציתי שייקחו ממני את הכאב.

אז התחלתי ללכת לפאבים, וקפצתי לגן העצמאות לשמוע אם זה נכון, כל מה שמספרים על הגן הזה. והתחלתי למצוא אותם. אני נראה טוב וניסיון כבר יש לי, אז זה לא היה קשה כמו שחשבתי שיהיה. בירה או שתיים וזה הפך ליותר ויותר קל גם בשבילי. רגעים גנובים בחניון מזדמן או בפארק מאחורי שיח, בסמטה חשוכה ובחדרי מדרגות, לפעמים המשכתי אליהם הביתה. לעולם לא אליי. הבית שלי נשאר מחוץ לתחום. לא היה לי מושג מי הם ומה הם, לפעמים אפילו לא איך קוראים להם. אז הכתובת ומספר הטלפון שלי נותרו חסויים. נתתי להם את הגוף ואת התחושות ואת המגע, את הרוק ואת הזיעה ואת הזרע. לפעמים נתתי גם את הלילה, כדי להתעורר במיטה שלהם, להרגיש את חום גופם לצידי או מאחוריי ולפנטז על ביחד.

אבל לא את הלב. את לבי המנופץ לרסיסים שמעולם לא הצלחתי להדביק – ארזתי בקופסה אטומה ועטפתי היטב, ואז הכנסתי לתיבת אוצרות ונעלתי. אף אחד לא יקבל את המפתח, החלטתי. את הלב שלי אף-אחד אפילו לא יראה. לעולם. הוא יישאר בחושך, בדיוק כמוני.
________________

הזמן חלף. התפרעתי אבל הקפדתי לשמור על עצמי, ולעשות גם בדיקות דם פעם בחודש. מעולם לא רציתי למות. ההיפך הוא הנכון. רציתי להרגיש שוב חי.

ואז התחלתי לשאול את עצמי – מה אם מישהו שאני מכיר יראה אותי? או מה אם מישהו יזהה אותי איכשהו ויחשוף את זהותי? עד מתי אצליח ללכת בין הטיפות ולא להירטב? ופתאום הבנתי – עמוק בפנים, נמאס לי מהאפלה. נמאס לי להיות תקוע בארון החשוך, אבל אין לי אומץ לצאת ממנו בעצמי, אז אני עושה כל דבר אפשרי כדי שמישהו יבעט אותי מתוכו. אני מת שמישהו יגלה ויניח את כל הקלפים על השולחן. את כל הקלפים שלי, שנדבקים לי ליד מרוב פחד. ואם זה יקרה - לא יהיה עוד שום תירוץ שימנע ממני לחזור אל האיש שאני אוהב. שום דבר לא יעמוד עוד בדרכי. בעיקר לא אני.

לקח לי קצת זמן – לעזאזל, על מי אני עובד? לקח לי המון! – אבל הבנתי. ואז הבנתי עוד משהו: אם המכשול היחיד שעומד בפניי הוא אני, אם אני זה שמסתיר מעצמי את השמש – הגיע הזמן להזיז אותי משם. אני עושה לי יותר מדי צל.

עשיתי כמה בירורים. לאור ולי היו כל מיני מכרים משותפים, אבל צלצלתי למי שהייתה חברה טובה במיוחד שלנו בתקופת הלימודים, והחזקתי אצבעות שהיא שמרה על איזשהו קשר איתו, אפילו בפייסבוק. היא ענתה לי אחרי צלצול אחד, ומאוד שמחה לשמוע את קולי, ועוד יותר שמחה לשמוע את השאלה שלי. כן, אור עדיין פנוי. היו לו כמה "מבקרים", אבל כולם נעלמו אחרי פעם פעמיים. מאז שנפרדתם, היא אמרה, הסטטוס שלו בפייסבוק מעולם לא השתנה ל"במערכת יחסים". הוא נשאר לבד. ציפורי שיר מרהיבות פרשו כנפיים בתוך הבטן שלי, מרפרפות בחוזקה, רוצות לעוף ולזמר.

 "יעל, אני צריך שתבררי עוד משהו קטן בשבילי. את יכולה?"

לא ביקשתי מספר טלפון. לא הייתה לי שום כוונה לצלצל אליו קודם. ידעתי בדיוק מה אני רוצה.

________________

חול המועד פסח, ואור בחופש. כאמור, אני עדיין פוחד. אבל אני לא מתכוון לסגת עכשיו. יעל נתנה לי את כל הפרטים, ואני לא מתכוון לבזבז אפילו דקה אחת נוספת. בקושי ישנתי בלילה, ובשש בבוקר נכנעתי וקמתי. התקלחתי, התלבשתי, והעברתי את הזמן בקריאה ובשתיית שלושה ספלי קפה. נטול קפאין. אני ממש לא זקוק למשהו שיעיר אותי.

תשע בבוקר עכשיו. אני נושם עמוק. זהו. הגיע הזמן. אני לוקח את הנייד ואת צרור המפתחות, כולל המפתח לתיבת האוצרות הנעולה ההיא, וניגש אל הדלת. נגמרו המשחקים, נגמרו המחשכים... אפשר לצאת.

קוראים לי חן שחף - ואני יוצא לאור.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה