יום שני, 15 במאי 2017

הקרקס הנסתר

הקרקס הנסתר / ג'ניפר איגן
עם עובד, 2015. 411 ע'.




לשירותכם, התקציר מגב הספר:

השנה היא 1978, אבל פיבי או׳קונור בת השמונה עשרה חיה את שנות השישים. במקום להתענג על נעוריה, במקום לתכנן את עתידה, היא חיה בעבר, מקדשת את זכרו של אביה, צייר חובב שמת מסרטן, ובעיקר מחקה את אחותה הגדולה פיית׳, ילדת פרחים סוערת וכובשת שמתה מוות טרגי בטיול באירופה.
בהחלטה פזיזה פיבי מחליטה לשחזר את טיולה של אחותה. המקומות שאחותה שלחה מהם גלויות יהיו התחנות בדרך.
האם תלך פיבי עד הסוף כמו אחותה? האם רק כך תוכל להבין את אחותה? ואולי תשכיל לצאת לדרך משלה לפני שיהיה מאוחר מדי?

אל הספר הזה הגעתי די בטעות. אני לא זוכרת מה בדיוק חיפשתי ברשת, ונתקלתי בו. הכריכה תפסה את עיני מייד - ספרים על שנות השישים הפסיכודליות, עם ציור בסטייל היפי שכזה, הוא מתכון בטוח לעורר את סקרנותי.

כתיבה: הספר כתוב מצויין, מתורגם נהדר וערוך נפלא. הכתיבה קולחת, הדמות עגולה ומסקרנת, יש בה משהו מקסים מחד ומרגיז מאידך, מאוד אנושית ואמינה, וכך גם הסובבים אותה.
אחד הדברים הבולטים בעיניי הוא היכולת של המחברת לתאר תחושות אוניברסליות עמוקות (אובדן, התאהבות, בלבול) בצורה ברורה, חדה וקולעת, שאי-אפשר שלא להזדהות איתה. זה נכון גם ברגעי פלאשבק כשהסיפור מתואר מבעד לעיני הדמות כילדה, אפילו כילדה קטנה, וזה לא מובן מאליו בכלל. לצערי, הספר אינו בידיי ואני לא יכולה לצטט.

פסקול: אני אוהבת ספרים עם פסקול, ולשמחתי אני "שוחה בחומר" בכל הנוגע למוסיקה היפית מהסיקסטיז, ואחד השירים הראשונים המוזכרים בספר הוא אחד השירים הכי אהובים עליי בכל הזמנים - "ארנב לבן" של להקת "ג'פרסון איירפליין". תענוג לקרוא ספר שאפשר מייד לשמוע את הצלילים שלו 😊



אמינות: רוב הספר כתוב בצורה אמינה, וברור שנכתב מתוך ידע בנושאים המדוברים, למעט צירוף מקרים מופרך למדי שמתרחש באמצעו. לי, באופן אישי, זה לא פגם בהנאה מהספר.

שנות ה-60
הרי בגללן התחלתי לקרוא את הספר. העשור העליז הזה מתואר כאן בצורה נוקבת, על כל צדדיו, מבלי שום רומנטיזציה, ונגע בנושאים שחובבי סיקסטיז שכמותי פחות אוהבים לגעת בהם. זאת נקודת מבט מרתקת ומסקרנת, חשובה ועצובה. לא הכל היה רק שלום ואהבה, ובמיוחד - לא הכל נגמר יפה. 

הפתעה! הספר הזה רחוק מלהיות רומנטיקה ארוטית, אבל כן יש בו גם נגיעות כאלה בחלקים מסויימים שלו. זה מגיע בהפתעה, ויותר מרגש ומענג מספרי ארוטיקה רבים שזו מטרתם. 

סיכום כללי:
נהניתי מהספר, רוח התקופה בכל רבדיה הגיעה אליי, והכתיבה מצויינת. ממליצה.

ועשו גם סרט, מסתבר. צפו בטריילר:

מיתרי לבי

מיתרי לבי / יהודית ציפורי
בוקטיק 2017, 468 ע'.




את הספר הזה קניתי קודם כל בגלל הכריכה. היא אחת הכריכות היותר יפות שיצא לי להיתקל בהן. באופן כללי, בהוצאת "בוקטיק" הכריכות בד"כ יפהפיות לטעמי, וזאת בשלישיה הפותחת.
העריכה, לעומת זאת, היא עניין אחר. אגיע לזה בהמשך.
גילוי נאות: הספר שייך לאחד הז'אנרים האהובים עליי - מותחן רומנטי ארוטי. מתח הוא תבלין טוב בכל ז'אנר שאני קוראת בו, אז הגעתי משוחדת מראש ונחושה לאהוב אותו.
את הראש והעלילות של ג'וד חיבבתי מאז הספר הראשון שלה - "הכחול שבעינייך". זכרתי שיש מתח, יש הפתעות, הסצנות הלוהטות מגוונות ולא בנאליות, לא חוזרות על עצמן, וזאת התחלה טובה. כן, זה כתוב גם בגוף ראשון וגם בזמן הווה, כשאני מעדיפה זמן עבר בגוף שלישי, אבל זה לא מה שעוצר אותי.
אז סירבתי לתת לעומס המטאפורות מייד בעמוד הראשון ("לחיים יש מסלול משלהם" ורגע אחר כך "החיים בנויים מאלפי רגעים" ומשפט אחרי "החיים הם פאזל של אינספור חלקים" [שונים! לא שחשבתי אחרת...]) - להרתיע אותי.
המשכתי, והאמת שבסה"כ די נהניתי (בהתחלה יותר, עם ההתקדמות בספר - פחות. הסברים בהמשך). כאמור, יש לי הרבה מאוד ביקורת על הכתיבה והעריכה.

אתחיל מהדברים שאהבתי:
  • כאמור, מתח. לא עוד סיפור אהבה בנאלי וצפוי. מתח זה טוב. יהודית לא ריחמה על הדמות הראשית וגם לא על הקוראים וזה נהדר.
  • דמויות מלאות. אף דמות לא הרגישה כמו פלקט. לכולן יש עבר, שנאות ואהבות, תחביבים וחברים. הדמויות מאוד אמינות ואנושיות. אהבתי.
  • למרות הגדרתו כספר ארוטי - שמחתי (מאוד!!) לגלות שסצנת הסקס הראשונה מגיעה באיחור רב, ובכלל - גם אחר כך, אין סצנה כזו כל שניים וחצי עמודים. זה לא מרגיש אפילו לרגע כספר שנכתב כדי לכתוב ארוטיקה, ועל זה שאפו ענק. נמאס מספרים שברור שהכותבת פשוט רצתה להקיא על הנייר את סרט הפורנו שרץ לה בראש. כאן זה ממש לא המצב. 
  • בנוסף, סצנות הסקס, גם כאן - לא חוזרות על עצמן, ולרוב מאוד מפתיעות ונועזות. ביג לייק. איך הן כתובות - זה כבר עניין אחר, שאחזור אליו בהמשך.
  • סה"כ, וברוב הספר, אהבתי את סיפור העלילה. גם אם בחלקו הוא הרגיש כמו תסריט לסדרה בערוץ "ויוה פלוס", בו מגלים בסוף שהגיבור הוא הסבתא של גיסתו והליצן העיוור חוזר לראות ומגלה שהוא בעצם מאומץ ועשיר, עדיין - יש כאן עלילה פתלתלה ונחמדת, וברגעים רבים אפילו מרגשת. 
ציטוט שממש אהבתי: "כי זו אהבה אמיתית. אהבה שבועטת ושורטת ומכאיבה. אהבה שמעלה לך על הפנים חיוכים מטופשים, אהבה שעם הכאב והרעש מביאה גם נחמה ותקווה, מביאה רוגע ושלווה".


ועכשיו, לגזרת מה לא אהבתי. 
ראשית, דברים שהם עניין של טעם:
  • סיפור בזמן הווה. לא אוהבת את זה. למה זה טוב? הרי זה מתואר לקורא בדיעבד, אז למה להציג את זה כאילו הדובר משתף אותנו בוואטסאפ תוך כדי שופינג, קרב יריות או סקס? אין כמו זמן עבר, ואם זה היה בגוף שלישי - מה טוב. אני אישית יכולה להיות סבבה גם עם גוף ראשון - אבל ההווה הזה פוגם באמינות.
  • "היא פותחת את התיק שלה ומוציאה קופסת סיגריות. היא שולפת שתיים ומגישה לי אחת"טוב, אז אני מתעבת סיגריות, ואני שונאת שדמויות מעשנות. זה גם מיותר ולא מוסיף כלום לעלילה, וגם פשוט דוחה אותי. 
  • עוד בגזרת הבלעכס - עד מתי הדמות הנשית נשארת עם העקבים בזמן ה... פעילות?! מאסתי בזה, זה מגוחך, זה אפילו סקסיסטי ומבזה, זה לא מקורי, זה דוחה אותי, זה טרן-אוף רציני, וזה בעיקר בסטייל של סרט פורנו סוג ז'. סליחה על משחק המילים.
עד כאן עניין של טעם אישי. בואו נדבר על כתיבה ועריכה. 
רגע, מה? עריכה? בטוח שהייתה כזו? לשונית? ספרותית? משהו???
כן, יש שם של עורכת, שלא מצויין איזו עריכה היא עשתה, וזה בסדר גמור - כי לא נראה שנעשתה עריכה כלשהי. שום עורך מקצועי, או אפילו עורך לא מקצועי - לא היה מוציא תחת ידיו כמות כזו של שגיאות עריכה, כתיבה גרועה וטעויות. אפילו הגהה בסיסית (אבל טובה) הייתה עולה על כל זה. שגיאות בבחירת פעלים, שגיאות ניסוח, שגיאות תחביריות, שגיאות ספרותיות, ואפילו - שגיאות באנגלית (והייתה רק מילה אחת כזו! שבאופן כה אירוני הייתה המילה ERROR. שנכתבה EROR.
ERROR INDEED, אפילו המסך של עריכת הבלוג מצייר קו אדום ודורש תיקון!).

מה למשל?
  • אם כבר בסצנות סקס עסקינן - המחלה העיקרית של רבות מכותבות הארוטיקה המקומית היא לא לתאר לנו שני אנשים עושים סקס - אלא את האיברים שלהם, שנדמה שפועלים באופן אוטונומי והם בעלי רצון משל עצמם. וכך אנחנו מקבלים ביטויים הזויים כמו "לשוני מלקקת", "שיניו נוגסות", "ידיו אוחזות", "אגני מתרומם אליו", "ידו מפשקת אותי", "שפתיי נושקות", "אצבעותיו פולשות", "זרועותיו מחבקות", "אצבעותיי מצייתות", "עיניו משוטטות", וכן הלאה וכן הלאה, זה פשוט לא נגמר.
    מה נסגר עם חגיגת האיברים האלה?!?!?! מה זה צריך להיות?! אני קוראת ולא יכולה שלא לראות לנגד עיניי תמונה הזויה של שפתיים מרחפות באוויר, אגנים עצמאיים, ושאר איברים נטולי גוף חוגגים באורגיה מטורפת😳
    שמישהו יערוך את זה, אני מתחננת!! מה קרה ל"חיבק אותה", "שוטט בעיניו על גופה", "נשק לשפתיה", "הרימה אליו את אגנה", ושאר תיאורים שהיו הופכים את הסצנה מהזויה ומגוחכת לנוגעת באמת? 
  • בואו נישאר בסצנות הסקס. שם נתקלתי אינספור פעמים ב"ראשי נזרק לאחור/לצדדים" (למי אכפת? זה טכני, תני לנו תחושות ורגשות!), ופעמיים שלוש ב"הוא נכנס ומרחיב את קירותיי הפנימיים". וואללה? הוא עושה גם הנמכת תקרה? פאנלים? חלונות? לכל כותב יש ביטויים שהוא חוזר עליהם בלי לשים לב, אבל עורך טוב אמור לעלות על החזרתיות הזו ולתקן אותה. וגם להוריד קירות (ומרפסות בדרך). 
  • ועל הדרך, מעניין לעניין באותו עניין - הגיבור לא יכול לחדור בנגיחה. נגיחה זה פועל שמשוייך לראש בלבד, אז אלא אם יש כאן בלבול איברים קצת מטריד (שם?! עם הראש?!) - יש כאן פשוט שגיאה לשונית גסה (תרתי משמע!).
  • פאתוס ועוד פאתוס בתיבול מלודרמה מוגזמת. כמות הפעמים בה הגיבורה מתמוטטת, לא יכולה לנשום ו/או ללכת, נחנקת וצריכה שישאו אותה על כפיים, שלא לדבר על הופכת לזומבית שלא יכולה להתקלח בעצמה - מעוררת לגביה שאלות אורטופדיות ונשימתיות. משאף וחגורת גב נחוצים בדחיפות. זה גם מעורר את השאלה למה קוראות רבות תיארו אותה כדמות מאוד חזקה. ראיתי חלשלושות ממנה - אבל חזקה היא לא. זה ספר מתח - אני מצפה מהגיבורה לא להתמוטט במלודרמטיות עם כל עימות חזיתי.
  • פיסוק שגוי במשפטי פנייה.
    לפני ואחרי פנייה למישהו צריך לבוא פסיק. 
"את חייבת להיות חזקה ליבי" - לא תקני.
"את חייבת להיות חזקה, ליבי." - תקני.
"אמיר מה אתה רוצה לעזאזל?" - אוי, זה נורא. צריך להיות "אמיר, מה אתה רוצה, לעזאזל?"
זה ברמה בסיסית כמו האות א' בגוף ראשון עתיד, ושום עורך לא היה משאיר טעות כזו באופן עקבי לאורך כל הספר.

  • ריבוי מטאפורות מעיק. מטאפורות הן דבר יפה, אבל יש לו טעם כשנצמדים למטאפורה אחת ונשארים איתה, ולא מעמיסים עלינו. לא צריך להעביר את אותו רעיון בחמש מטאפורות בפסקה. זה נשמע נורא מתוחכם וספרותי, אבל זה מיותר, עמוס ומאבד מערכו. ושוב השאלה - איפה העריכה, איפה?

    אני לא טוענת סתם - דוגמאות לא חסרות:
  • כאמור, ממש בעמוד הראשון, פסקה שנייה: "החיים שלנו בנויים מאלפי רגעים קטנים, ממיליון תמונות שנחרטו עמוק בלב והפכו לזיכרונות רחוקים. החיים הם פאזל של אינספור חלקים שונים." זה אולי יפה, כל מטאפורה בנפרד, ביחד זה יוצר לקורא בראש פאזל של אינספור דימויים... בשביל מה?
  • "הפאזל של חיי לעולם לא יהיה מושלם [...] לבי כנבל עתיק יומין... מיתרי הנבל שלי מתוחים בגאון, למעט אחד" - שוב, באותה פסקה. יש לי סחרחורת.
  • "למוות יש ריח[...] למוות יש סימנים מוקדמים. הוא זוחל באיטיות מבעד לסדקים הנפערים בתוכך [מה??]. מטפס בצעדים בטוחים במעלה הקירות ומשאיר חורבן אחריו. סימנים שחורטים שבילים שחורים בלב." יש לו ריח, יש לו סימנים, הוא זוחל, מטפס, משאיר חורבן, משאיר סימנים - והכל בפסקה אחת. אין צורך לומר את אותו הדבר בהרבה יותר מדי דרכים. מיותר, עמוס, מעיק. אנא להתמקד. וכבר שאלתי איפה העורכ/ת?
  • "אני פרפר שמגביה עוף, אני מלאך שמרחף מעל האדמה." שוב, דימוי אחד במשפט זה בהחלט די והותר.
    טוב, נראה לי שהבהרתי את הנקודה. 
ועוד קצת מאגף "סתם טעויות מרגיזות":
"אני מקשיבה לכולם ורק מהנהנת בראש". אפשר להנהן במקום אחר? מהנהנת זה מספיק.
"מניח את האגודל בקצב מהיר" - או שהוא מניח או שזה בקצב מהיר.
"מצליף באיטיות" - או שהוא מצליף (זה לא מה שאתם חושבים, אגב), או שזה באיטיות. הצלפה בהגדרתה היא מהירה.

וכו' וכו' וכו', וכן הלאה, וכד' וכיו"ב (נו, נכון שזה מעצבן שאומרים את אותו דבר בכמה דרכים במשפט?) - הרבה יותר מדי, אין פרק אחד שנקי מהדברים האלה. מצטערת, אבל עורך לא ראה את הספר הזה (או, ברוח הדברים: עינו של עורך לא ראתה את הספר הזה), ומכיוון שעורך גם לא אמור לכתוב את הספר מחדש - גם הכתיבה עצמה יכולה להשתפר. הרעיונות ממש טובים, וחבל שלא יועברו כראוי.

האם אני ממליצה?
כל העובדות מוצגות בפניכם, לטוב ול...פחות טוב. תחליטו לבד.