יום רביעי, 21 באוקטובר 2020

אני שונאת את כולם חוץ ממך / גבי דאן, אליסון רסקין

אני שונאת את כולם חוץ ממך / גבי דאן, אליסון רסקין

מודן, 2018. 305 עמ'.





ג'ן ואווה, יהודיות שהן החברות הכי טובות מכיתה ט', מתחילות ללמוד בקולג' בשני קצוות של היבשת האמריקאית, ועושות ככל יכולתן לשמר את החברות העמוקה שלהן גם ממרחק. הן מתכתבות ומסתמסות באופן יומיומי, וחולקות חוויות, מחשבות ורגשות. אלא שמלבד המעבר לקולג' והניתוק מהבית (וזו מזו), אווה מתמודדת עם בעיות נפשיות ותיקות ועם רומנטיקה והמין השני, וג'ן גם מגלה ובוחנת יותר לעומק את זהותה ונטיותיה המיניות הקוויריות והלא-בינאריות.

ג'ן ואווה שונות מאוד זו מזו, והמתח בין שתי נקודות המבט שלהן בולט בתכתובת ביניהן. זה יכול היה להיות מרתק ונוגע, משכיל ומרגש, אבל... זה לא. בפוסט שלי על הספר "סיימון מוצא את דרכו" כתבתי שאני אוהבת ספרים שיש בהם התכתבויות. אז כאן כל הספר הוא כזה, וזו עוד סיבה שבחרתי לקרוא אותו. הוא קריא, הקצב מהיר... וזה אולי הדבר היחיד שגרם לי לא לנטוש אותו באמצע.

כשלא מתחברים לדמות הראשית, הספר לא מהנה, ואת ג'ן פשוט לא יכולתי לסבול. המונח שקפץ לי שוב ושוב לראש הוא "ג'אפ" (JAP - Jewish American Princess), או "בחורות רעות"; היא אגואיסטית, אגוצנטרית, בטוחה שהיא הכי חכמה, הכי צודקת, הכי "נכונה" ומעודכנת, ואוי לו למי שינסה לא להסכים איתה או למתוח עליה ביקורת. היא דורסנית, מזלזלת, מתלהמת, לא נאמנה (לא לחברימ.ות, לא לפרטנרי.ות, לא לקולגות), מכוונת נמוך בוויכוחים, משתמשת בביטויים פוליטקלי-קורקטיים כדי להפגין עליונות מוסרית (אני מתעבת את זה גם במציאות), ובנוסף לכל זה, נדמה שהיא לא מפעילה שום שיקול דעת – היא משתכרת בלי סוף, שוכבת עם כל מה שזז, מנתקת קשר כשמתאים לה, "מינגירל" טיפוסית. היא גרמה לכל חוויית הקריאה להרגיש כמו צפייה בגיבורה מסרט קולג' סוג ג', שלא אכפת לה על מי היא דורכת בדרך ל"הגשמה עצמית".

אווה, לעומת זאת, חביבה. לעיתים היא עברה לי כמי שמייצגת את הקול שלי מול ג'ן, אבל היא ותרנית וסלחנית מדי, סוג של סמרטוט, גם אם חמוד. רוב הזמן ריחמתי עליה. ביתר הזמן רציתי להגיד לה "תזרקי אותה ותתרחקי! עם חברים כאלה לא צריך אויבים!".

שורה תחתונה: משמח לראות ייצוג קווירי, וגם שיח תואם, בספר לנוער; זה חידוש מרענן. נוער קווירי צריך לפגוש את עצמו הרבה יותר בספרים. אבל זה לא מספיק. בסופו של דבר, אני לא מצליחה להחליט אם מה שעיצבן אותי זה הייצוג הקווירי באמצעות גיבורה כ"כ בלתי נסבלת שמוזילה את ההקשרים הגאים, או פשוט היא עצמה כדמות. כנראה מדובר בשילוב.


לשירותכם, התקציר מגב הספר:

ג'ן ואווה הן החברות הכי טובות מאז כיתה ט', למרות שהן שונות זו מזו כמו טקילה ודיאט קולה. אבל עכשיו הן נאלצות להיפרד, כי ג'ן – חתולת רחוב סוערת ומוחצנת ממשפחה לא מתפקדת – נוסעת ללמוד בבוסטון, ואילו אווה – נסיכה יהודייה נוירוטית, בת להורים סוּפר–מגוננים – מסוגלת להתרחק רק עד אוניברסיטת דרום קליפורניה, קילומטרים ספורים מביתה.

המרחק בין השתיים מאתגר את החברוּת ביניהן, אבל גם נותן לכל אחת הזדמנות לפרוש כנפיים. אווה עושה את צעדיה הראשונים כתסריטאית ונאבקת בדייטים בצל החרדה החברתית שלה, וג'ן מבינה מקרוב מה זה אומר להיות עיתונאית נושכת ואיך לצלוח את העולם הנזיל–מגדרית בבוסטון הקרה. המיילים והודעות הטקסט שלהן חושפים אותן עד העצם (ויותר) ומאלצים אותן להתמודד עם פערי האישיות והערכים ביניהן, ולבדוק האם חברותן עומדת במבחן המרחק ההולך וגדל.


לרכישת ספר דיגיטלי באפליקציית "עברית"

יום שלישי, 13 באוקטובר 2020

הסוחר היצירה וסוס הפרא / ג'ון לי אשלי

הסוחר היצירה וסוס הפרא / ג'ון לי אשלי


הוצאה עצמית, 2018. 442 עמ'.





ספר שממש רציתי לאהוב, אבל בסופו מצאתי את עצמי שואלת: מה לעזאזל קראתי עכשיו?

לולא החלק של המתח, המודיעין והסייבר בספר, שהיה מרתק ומותח וגם כתוב לא רע (לא מובן מאליו כפי שתבינו מייד), הייתי נוטשת את הספר באמצע.

הספר לוקה בחוסר אמינות ברמות שגרמו לי לפרוץ בצחוק מחד וממש להתרגז מאידך.

למשל, זה בסדר שגיבור הספר חובב קשירות, אבל לא הגיוני שבכל חדר שהוא נכנס אליו, חבלים פשוט משתלשלים אליו מכל פינה בתקרה או משום מקום, סתם כך פתאום.

וזה בסדר שהוא קינקי, אבל לא הגיוני שכל בחורה שהוא פוגש, גם אם היא חלק מהעולם הזה, מסכימה לכל גחמה שלו בערך דקה וחצי לתוך ההכרות.

מישהו כאן ראה יותר מדי פורנו, כנראה. והרי ההיא שפותחת את הדלת בבייבידול שקוף, תמיד עטה על האינסטלטור ברגע שהחריץ שלו נחשף... נו, שוין.

ואלה, כאמור, רק הדוגמאות הבולטות.


ועכשיו לעניינים הטכניים:

על הספר חתומות עורכות, כן, אבל העריכה לא מקצועית בעליל, לא ספרותית ולא לשונית, מה שהותיר את הקורא עם סימני פיסוק לא תקינים או חסרים, התרחשויות הזויות ברמת גיחוך, הערות שוליים שהוכיחו שאפילו "מחקר" ויקיפדי לא נערך פה, ושגיאות לשוניות קשות כמו "הלמות ליבה מתגברות" (הלמות, אם זה לא ברור, זה יחיד ולא רבים!), או מעבר בין זמן עבר לזמן הווה באותו משפט. למשל: "רגע לפני שיצאה היא מביטה בו". נו, באמת.

מי שלא למד עריכה מקצועית יום בחייו לא צריך לחתום את שמו על ספר כעורך, לא בלי גילוי נאות לגבי אי-מקצועיותו. בעיניי מעשה כזה הוא עלבון לקוראים ולעולם הספרות. זוהי חותמת גומי ותו לא. 

אז כן, קראתי בגלל המתח, שכנראה נובע מתחום שהכותב מכיר היטב. זו גם הסיבה לשלושת הכוכבים במקום כוכב אחד.
אך האם אמשיך לספר הבא, אם ייצא? כנראה שלא. לא בתנאים האלה.

צומת גורל / מיכל אלקיים

צומת גורל / מיכל אלקיים

מודן, 2019. 222 עמ'.





הספר הזה העביר אותי חוויה מוזרה.

מצד אחד, נקודת פתיחה מעניינת ולא נפוצה: גיבורה ביסקסואלית או מולטי-משיכתית באופן זה או אחר, לפחות מבחינה מינית, פעילה מנעוריה עם גברים ונשים גם יחד, אך מתאהבת רק בנשים. היא גם בדס"מית, שולטת עם גברים, נשלטת עם נשים.

עד כאן מתגשם המשפט הנפלא של יונה וולך - "אומרים לנו שיש סקס אחר".

הבעיה בספר הזה היא, שזה בערך כל מה שיש בו. רצף סצנות סקס. רובן קרות, מנוכרות וטכניות, נטולות רגש כמעט לחלוטין, הן מבחינת התיאור המכני והן מבחינת הגיבורים, שנדמה שעושים את זה בשביל הכייף.

אהבה? תשוקה? רגשות? מישהו שמע על זה?

יש קצת מכל אלה, מצד הגיבורה, אבל לרוב זה בבחינת מעט מדי, מאוחר מדי.

באופן כללי, רוב רובו של הספר הרגיש כמו זינוק מסצנת פורנו אחת לשנייה, עם חיבורים רופפים של עלילה מקשרת.

אז למה בכל זאת שני כוכבים ולא אחד? כי ממש לקראת סוף הספר הגיבורה עוברת איזשהו שינוי, ומצליחה לגעת ברגשות הקוראים. פתאום היה לי אכפת ממנה, דבר שלא קרה לפני כן (ולא שלא ניסיתי). ופתאום, יחד עם הצמיחה האישיותית הזו, הופיעה גם עלילה, עלילה של ממש!

גם סצנת הסיום מצליחה לפרוט על נימים רגשיים ולגעת, ברמה שתהיתי איפה היה כל הטוב הזה לאורך כל הספר...

השינוי הזה בעלילה הגיע ממש ממש מאוחר, וחבל, אבל לפחות הצליח להשאיר טעם טוב בפה בסיומו של הספר.


לשירותכם, לינק לתקציר ורכישה באתר "עברית".