יום ראשון, 20 בנובמבר 2016

התופת

התופת / דן בראון
מודן, 2013. 533 עמ'.


יש כלל שאני משתדלת לנהוג לפיו: לא צופים בסרט שמבוסס על ספר לפני קריאת הספר. הספר הזה חיכה לי במשך כמה שנים, ועם עליית הסרט לאקרנים ידעתי שאני לא יכולה לחכות יותר. תורו הגיע. 

רוברט לנגדון, מומחה לסמלים מאוניברסיטת הרווארד, מסתבך בפעם הרביעית בחייו בהרפתקה מסמרת שיער שאת סופה אי אפשר לנחש. קדמו לה תלאותיו בספרים "מלאכים ושדים", "צופן דה-וינצ'י" ו"הסמל האבוד". יש לציין, שרבים חושבים בטעות ש"צופן דה-וינצ'י" היה הספר הראשון בסדרת ספרים זו, אך ב"צופן" דה-וינצ'י" רוברט מתייחס במפורש לחוויות שעברו עליו ב"מלאכים ושדים", כולל ביקורו (שמעורר בי כספרנית קנאה עצומה) בספריית הותיקן.

את ספריו האחרים של דן בראון, שלא מסדרה זו, לא אהבתי בכלל. זה היה כאילו מישהו אחר כתב אותם, ונתתי להם כוכב אחד. לשמחתי, הסופר חזר לכתוב על חוקר הסמלים החביב, וכחובבת סמלים בעצמי - אני מוצאת את עצמי שמחה תמיד ללמוד ממנו דברים חדשים ומרתקים. 

ב"התופת" רוברט מוצא את עצמו באיטליה בנסיבות מוזרות ביותר; הוא מתעורר בחדר בבית-חולים, וכלל אינו זוכר איך הגיע לשם. הוא מגלה שהיממה האחרונה נמחקה לחלוטין מזכרונו, ושמסיבה שהוא לא מצליח להבין, אנשים נחושים להרוג אותו. 
כשנראה שגם ממשלתו מפנה לו עורף ואף פונה נגדו, הוא נמלט על נפשו, בעזרת הרופאה הצעירה והמחוננת סיינה ברוקס, ויוצא במרדף מטורף אחר אויב שאינו בין החיים, אך השאיר אחריו מה שמאיים להיות אסון בקנה מידה בילאומי בל ישוער. 

ללא זכרון באשר למה שהוביל אותו למאורעות הללו, כשהזיות מוזרות רודפות אותו, ובעודו נמלט מכמה וכמה כוחות שדוהרים בעקבותיו - יוצא רוברט הנסער והמבולבל למסע מסוכן ולמירוץ נגד הזמן, שאת סופו אי אפשר בשום אופן לנחש.

כהרגלו בקודש, הוא מפגיש אותנו בדרך עם סמלים ומונומנטים, עם היסטוריה ופילוסופיה, וגורם לנו לא רק לעצור נשימה, אלא גם לחשוב, ואפילו לתהות האם האדם המסוכן שחולל את כל המאורעות - הוא באמת מטורף פסיכופת, או שאולי - רק אולי - יש משהו בדבריו.

למרות ההכרות שלי עם סגנונו של בראון ועם רוברט לנגדון עצמו - הסוף המפתיע תפס אותי לא מוכנה בכמה וכמה רבדים. וכמו כל הספרים בכיכובו של רוברט לנגדון - גם הספר הזה גרם לי להסתקרן ולפתוח ויקיפדיה וגוגל, ולסיים את חוויית הקריאה עם לא מעט ידע חדש והמון חומר למחשבה. 

ההערה היחידה שיש לי: איך זה שרוברט לנגדון לא מתייחס ולו לרגע לחוויותיו בעבר? הוא המום ומופתע מהמתרחש כאילו מעולם לא קרה לו דבר כזה. לא עלתה ממנו שום תחושת "אוי לא, לא שוב!" ולאור כל מה שעבר ועובר עליו - זה מאוד מוזר. זה לא קלקל לי את הספר, אבל זה היה ממש לא הגיוני ולא אמין לדמות.

5 כוכבים. נהניתי מכל רגע, ואני ממליצה בחום, אבל רק למי שאהב והתחבר לספריו הקודמים בסגנון.
עכשיו רק נותר לי לצפות בסרט. לא יכולה לחכות.


טריילר #1



טריילר #2

יום שבת, 19 בנובמבר 2016

Pandemonium - תוהו ובוהו [הזיה #2]

Pandemonium / Lauren Oliver

HarperCollins, 375 pages




סקירה זו מכילה ספוילרים לספר הראשון
וספוילרים קטנטנים ולא מזיקים לספר השני



וואו. 5 כוכבים נוצצים!!!
איזו רכבת הרים רגשית!
חששתי שהספר לא יעמוד בציפיות שלי לאחר הספר הראשון - אך הוא בהחלט עשה זאת!


לאחר ששרדה את הבריחה, לנה מוצאת את עצמה בישימון, על סף של חיים חדשים ושונים לחלוטין. והחיים בישימון הם קשים, לפעמים קטלניים. היא מצטרפת גם לתנועת ההתנגדות, וקו העלילה מזגזג בין "אז" (ההסתגלות לחיים בישימון) ו"עכשיו" (הפעילות והחיים כחלק מתנועת ההתנגדות), שניהם במהלך שנתה הראשונה כפליטה בלתי-חוקית.
אני לא יכולה לפרט יותר, כי אני רוצה להימנע ככל האפשר מספוילרים.

לורן אוליבר יודעת לספר סיפור. הכתיבה נפלאה כתמיד, המתח עוצר נשימה, רגשות עזים עולים בבהירות מן הדפים, המעבר בין מסגרות הזמן השונות נעשה בצורה חלקה וקלה.
ושוב - הספר הוא לא רק עוד הרפתקה.
הוא גורם לך לחשוב.
הוא גורם לך להעריך ולחשוב מחדש על ערכם של דברים, שרובנו נוהגים לרוב לקחת כמובנים מאליהם.

והסוף... לא צפיתי שזה מה שיקרה. הפרקים האחרונים מלאים הפתעות, והמילה האחרונה בספר השאירה אותי בהלם.
*** שלא תעיזו להציץ בעמוד האחרון! ***

לא יכולה לחכות לספר הבא.