אני שונאת את כולם חוץ ממך / גבי דאן, אליסון רסקין
מודן, 2018. 305 עמ'.
ג'ן ואווה, יהודיות שהן החברות הכי טובות מכיתה ט', מתחילות ללמוד בקולג' בשני קצוות של היבשת האמריקאית, ועושות ככל יכולתן לשמר את החברות העמוקה שלהן גם ממרחק. הן מתכתבות ומסתמסות באופן יומיומי, וחולקות חוויות, מחשבות ורגשות. אלא שמלבד המעבר לקולג' והניתוק מהבית (וזו מזו), אווה מתמודדת עם בעיות נפשיות ותיקות ועם רומנטיקה והמין השני, וג'ן גם מגלה ובוחנת יותר לעומק את זהותה ונטיותיה המיניות הקוויריות והלא-בינאריות.
ג'ן ואווה שונות מאוד זו מזו, והמתח בין שתי נקודות המבט שלהן בולט בתכתובת ביניהן. זה יכול היה להיות מרתק ונוגע, משכיל ומרגש, אבל... זה לא. בפוסט שלי על הספר "סיימון מוצא את דרכו" כתבתי שאני אוהבת ספרים שיש בהם התכתבויות. אז כאן כל הספר הוא כזה, וזו עוד סיבה שבחרתי לקרוא אותו. הוא קריא, הקצב מהיר... וזה אולי הדבר היחיד שגרם לי לא לנטוש אותו באמצע.
כשלא מתחברים לדמות הראשית, הספר לא מהנה, ואת ג'ן פשוט לא יכולתי לסבול. המונח שקפץ לי שוב ושוב לראש הוא "ג'אפ" (JAP - Jewish American Princess), או "בחורות רעות"; היא אגואיסטית, אגוצנטרית, בטוחה שהיא הכי חכמה, הכי צודקת, הכי "נכונה" ומעודכנת, ואוי לו למי שינסה לא להסכים איתה או למתוח עליה ביקורת. היא דורסנית, מזלזלת, מתלהמת, לא נאמנה (לא לחברימ.ות, לא לפרטנרי.ות, לא לקולגות), מכוונת נמוך בוויכוחים, משתמשת בביטויים פוליטקלי-קורקטיים כדי להפגין עליונות מוסרית (אני מתעבת את זה גם במציאות), ובנוסף לכל זה, נדמה שהיא לא מפעילה שום שיקול דעת – היא משתכרת בלי סוף, שוכבת עם כל מה שזז, מנתקת קשר כשמתאים לה, "מינגירל" טיפוסית. היא גרמה לכל חוויית הקריאה להרגיש כמו צפייה בגיבורה מסרט קולג' סוג ג', שלא אכפת לה על מי היא דורכת בדרך ל"הגשמה עצמית".
אווה, לעומת זאת, חביבה. לעיתים היא עברה לי כמי שמייצגת את הקול שלי מול ג'ן, אבל היא ותרנית וסלחנית מדי, סוג של סמרטוט, גם אם חמוד. רוב הזמן ריחמתי עליה. ביתר הזמן רציתי להגיד לה "תזרקי אותה ותתרחקי! עם חברים כאלה לא צריך אויבים!".
שורה תחתונה: משמח לראות ייצוג קווירי, וגם שיח תואם, בספר לנוער; זה חידוש מרענן. נוער קווירי צריך לפגוש את עצמו הרבה יותר בספרים. אבל זה לא מספיק. בסופו של דבר, אני לא מצליחה להחליט אם מה שעיצבן אותי זה הייצוג הקווירי באמצעות גיבורה כ"כ בלתי נסבלת שמוזילה את ההקשרים הגאים, או פשוט היא עצמה כדמות. כנראה מדובר בשילוב.
לשירותכם, התקציר מגב הספר:
ג'ן ואווה הן החברות הכי טובות מאז כיתה ט', למרות שהן שונות זו מזו כמו טקילה ודיאט קולה. אבל עכשיו הן נאלצות להיפרד, כי ג'ן – חתולת רחוב סוערת ומוחצנת ממשפחה לא מתפקדת – נוסעת ללמוד בבוסטון, ואילו אווה – נסיכה יהודייה נוירוטית, בת להורים סוּפר–מגוננים – מסוגלת להתרחק רק עד אוניברסיטת דרום קליפורניה, קילומטרים ספורים מביתה.
המרחק בין השתיים מאתגר את החברוּת ביניהן, אבל גם נותן לכל אחת הזדמנות לפרוש כנפיים. אווה עושה את צעדיה הראשונים כתסריטאית ונאבקת בדייטים בצל החרדה החברתית שלה, וג'ן מבינה מקרוב מה זה אומר להיות עיתונאית נושכת ואיך לצלוח את העולם הנזיל–מגדרית בבוסטון הקרה. המיילים והודעות הטקסט שלהן חושפים אותן עד העצם (ויותר) ומאלצים אותן להתמודד עם פערי האישיות והערכים ביניהן, ולבדוק האם חברותן עומדת במבחן המרחק ההולך וגדל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה