יום שבת, 7 בינואר 2017

הארי פוטר והילד המקולל

הארי פוטר והילד המקולל: חלקים ראשון ושני / מחזה מאת ג'ק ת'ורן

מאנגלית: גילי בר-הלל סמו

ספרי עליית הגג, 2016, 397 ע'.




את המחזה הזה הזמנתי עוד במכירה מוקדמת מ-Book Depository והוא חיכה לי מאוגוסט בסבלנות. כשסוף סוף הגעתי אליו, למרות ששמעתי ביקורות קטלניות מקיר לקיר, החלטתי לתת לו סיכוי ולקרוא אותו בראש פתוח.
שמעתי על אנשים שמתחרטים על שקראו אותו, שמעתי על כאלה שסבלו מכל רגע, ושמעתי על קוראים שנטשו את הספר באמצע. אז אני לא אחת מהן. אני כן נהניתי מהספר, באופן כללי. אבל - יש דברים שאהבתי, ויש דברים שקצת פחות.
הביקורת מכילה ספוילרים למי שלא קרא את שבעת הספרים של הסדרה.

מה אהבתי?
  • קודם כל - סקורפיוס מאלפוי. אחת הדמויות הכי חמודות שיצא לי להיתקל בהן לאחרונה. שנון, חמוד, מצחיק, פשוט לצבוט לו את הלחיים!
  • הארי. תמיד אהבתי שהארי, הילד שנשאר בחיים, גיבור עולם הקוסמים, היה אנושי. וזה קורה גם כאן. הוא לא אב מושלם, הוא עושה טעויות, הוא מבולבל והוא חושש. אנושי, וככה אני אוהבת אותו. אחת הביקורות הכי נפוצות נגד המחזה נוגעת להארי. אז את כל מה שכולם לא אהבו - אני דווקא ממש אהבתי. זה הופך אותו לדמות אמיתית, אמינה ועגולה. נהניתי מכל רגע שקשור אליו, וסביר שבגללו גם נהניתי מהמחזה כולו.
  • דרייקו מאלפוי. אהבתי את הגרסא הבוגרת שלו. מאוד.

מה לא אהבתי?
  • העברתי פעם הרצאה על מסעות בזמן. בקצרה, יש בספרות ובמדיה שני סוגים של מסע בזמן - כזה שבו יש אפשרות אחת של התרחשות, סגורה ומהודקת, מה שהיה הוא שיהיה. העתיד של הדמויות התרחש בעבר שלהן וזהו זה. רואים דוגמאות לזה ב"הארי פוטר והאסיר מאזקבאן", ב"בבילון 5", וב"אשתו של הנוסע בזמן". ויש את המסעות שמובילים בכל פעם לעבר אחר, עתיד אחר וכן הלאה. אישית, אני מעדיפה את הסוג הראשון, כי יש בו משהו הרבה יותר אמין וסגור והגיוני. כאן - יש לנו את הסוג השני, כשחלק מההתרחשויות נע בין חסר הגיון למאולץ.
    אני לא נכנסת לפרטים כדי לא ליצור ספוילר, אבל אגיד רק דבר אחד, ומי שקרא יבין: השמיכה!!!
  • אלבוס. רוב הספר הוא פשוט מעצבן.
  • רון. נכון, הוא תמיד היה משעשע וקצת קלאמזי, אבל כאן ממש עשו ממנו בדיחה מהלכת.
  • חלק גדול מהדמויות פשוט... לא קאנוני. אני שוב נמנעת מדוגמאות, אבל אסתפק בלומר, שהרגשתי שלא רולינג כתבה אותן.
  • סימני פיסוק חסרים! אני די בהלם, למען האמת. מה עושות פסקאות שלמות ללא פיסוק בספר שרולינג חתומה עליו? אני מבינה שזה טקסט של מחזה, אבל היו קטעים שזה ממש פגע בריכוז שלי והכביד על הקריאה.

שורה תחתונה:
נהניתי, אבל זה כי אני תמיד נהנית לצלול לעולמו של הארי פוטר. כייף לפגוש שוב את הדמויות האהובות כל כך, את הנופים, המיקומים, הכל. זה כמו לחזור הביתה. בקיצור, זה הארי פוטר - אני נהנית אפילו מספר הצביעה שלו... אז נהניתי.
יחד עם זאת, בסיכומו של דבר הרגשתי שאני קוראת פאנפיקשן. פאנפיקשן נחמד מאוד - אבל עדיין, פאנפיקשן. אני לא מצליחה, וגם לא ממש רוצה, להכיל את המחזה בתודעה שלי כחלק מהקאנון. חלקים ממנו כן אקח איתי הלאה (בעיקר הדברים אותם ציינתי שאהבתי), אבל את סיפור העלילה - פשוט לא.

ציון כללי: 3.5 כוכבים.

אין תגובות:

פרסום תגובה