הורנס: נקמה דוט קום / אילנית עדני

הורנס: נקמה דוט קום / אילנית עדני 

מאי 2018, 361 עמ'.

אוקיי. וואו. מאיפה להתחיל?

בערב שבו סיימתי את הספר חוויתי משבר פרידה מהדמויות ולא התחשק לי להתחיל ספר אחר עדיין. זה הרגע הזה, שבו את רוצה להתענג על הספר שקראת עד סוף היום, ולחכות עם הספר הבא. מחר יום חדש.

זה לא קורה לי הרבה, אבל "הורנס" הוא בפירוש אחד הספרים שהכי נהניתי לקרוא בזמן האחרון.

אז מה היה לנו בעצם? האקר והאקרית שכל אחד מהם רב אמן בתחומו - נפגשים. הוא עבריין רשת וסוג של רובין הוד מודרני, היא נציגת החוק בדמותה של סוכנת בולשת. ברור לכם לאן זה הולך, נכון? ברור גם, שקל זה לא הולך להיות.

"כשזרועותיו עטפו את גופי, מצאתי את עצמי תוהה למה נתתי לעצמי להיכנס למקומות שהיציאה מהם תהיה קשה. אולי אפילו קטלנית."

אבל חוץ מהמשיכה הבלתי נמנעת בין גיבורי הסיפור, יש בסיפור העלילה עוד כ"כ הרבה - מתח, נקמה, סימני שאלה, מאבקים - והכל במקומות שנוגעים בכל אחד ואחת מאיתנו; בסוגיות כמו משפחה, הקרבה, עוול אישי ועוול ציבורי, חרדה ליקר לך מכל... אי אפשר שלא לצלול ולהתחבר רגשית לנפשות הפועלות.

סימני שאלה רבים צצים מהר מאוד בתחילת הסיפור. מה מניע את הגיבורים? מה בעצם קרה להם? מה הם מנסים להשיג? אך הסופרת נהגה כאן באחד הטריקים הכי חכמים שסופר יכול להפעיל - היא מטפטפת לנו את הפרטים לאט לאט, יוצרת מתח וסקרנות, וגורמת לנו להישאב לסיפור ולא לרצות להתנתק ממנו עד שנגלה ונבין הכל. וזה עובד! קשה מאוד להניח את הספר הזה מהיד, וגם אם נדמה היה לי שאני מנחשת מה הולך לקרות, עדיין חיכו לי כמה הפתעות מעבר לסיבוב.

יש לציין, שבמקרים רבים, כשסופר ישראלי ממקם את העלילה שלו בחו"ל, הסיפור סובל מפאקים באמינות. כאן זה בנוי כ"כ טוב והפרטים כה ברורים ואמינים, ששכחתי שמדובר ביוצרת מקומית!

עושה רושם שיש כאן או שימוש בידע אישי או במחקר, הן בהיבט הגיאוגרפי והם בהיבטים הטכניים של העלילה.

שמות שמות

מאז aג׳יי.קיי. רולינג הגיחה לעולמי, אני לא מדלגת לעולם על שמות של דמויות ומקומות. אני לא יכולה לגלות כאן יותר מדי כדי לא לספיילר, אבל תהיתי בעיקר לגבי שני דברים שאוכל לציין בלי לחשוף עלילה:

• האם שמה של הגיבורה, נורה, הוא מחווה לסופרת הרומנטיקה נורה רוברטס?

• ומעל לכל... מכיוון שיש בספר ארוטיקה (במידה מדוייקת כבר אמרתי?) - האם השם "הורנס" הוא לא רק במובן של "קרניים" אלא מרמז לנו כאן למילה Horny?רק אומרת. ושורקת בתמימות... 

      אהבתי.

לסיכום, בעיניי יש בספר הזה את כל מה שהרופא רשם לאנשים שחולים על ספרים טובים - עלילה מקורית ומרתקת, כתיבה טובה, מתח מתובל ברומנטיקה, רומנטיקה מתובלת במתח, דמויות מלאות ועגולות עם סיפור חיים מרתק, דיאלוגים נהדרים, דרמה, טוויסטים בעלילה, וגם סקס-אפיל וארוטיקה במידה מדוייקת.

התקשיתי להניח אותו מהיד, ועכשיו אחרי שקראתי בדיגיטל, בא לי שיהיה לי עותק משלי לקרוא שוב.

חמישה כוכבים ממני בגודרידס. רוצו לקרוא.

לרכישת עותק דיגיטלי של הספר באתר/אפליקציית "עברית"

טוי-בוי / גל ברקן

טוי-בוי / גל ברקן

הוצאה עצמית, 2018. 356 עמ'.

גילוי נאות: את הספר קיבלתי במתנה מידיה של הסופרת לצרכי קבלת פידבק וביקורת. יחד עם זאת, יש לציין, שגם היא וגם אני מאוהבות בשפה העברית ובספרים, ולא היא ולא אני נסכים לביקורת שהיא לא פחות מדעה כנה ואמיתית. 

_____________________

רגע אחרי הנצחון המזהיר שלנו באירוויזיון - משעשע היה לצלול לתוך ספר בעל שם דומה😅 אבל לא, אין קשר. מלבד, אולי, העניין המשותף שיש כאן לגבי קבלת האחר והשונה, והעובדה שמדובר ביוצרת צבעונית ומגניבה, שככל הנראה תישאר ילדה לנצח...


אז מה היה לנו כאן?

סופי, אישה בת 35, שהחליטה שבהגיעה לגיל הזה היא תביא לעולם ילד ויהי מה, מקבלת מתנה קצת מפתיעה ליום-ההולדת... טוי-בוי, ויברטור חדשני, שהוא גם מתקן הפריה, שהיה אמור להיראות, להישמע ולהרגיש בדיוק כמו הגבר המושלם של סופי, רק יותר טוב.

הבעיה היא... שמתרחשת תקלה שאיש לא יכול היה לחזות - הוא מפתח תבונה, מחשבה עצמאית וחוש הומור, וסופי מוצאת את עצמה מאוהבת בו מעל הראש. 

מה באמת קורה כשמתאהבים במישהו שהוא... לא לגמרי אנושי? אז זהו, שהלא-אנושי הוא לפעמים הכי אנושי שבעולם, אהבה היא אהבה היא אהבה... ואנחנו לא בוחרים במי להתאהב. בספרה החדש - גל ברקן גם מעניקה לנו קצת חומר למחשבה, וגם מספקת לנו סיפור חדשני ומקורי בסוגת הרומן הארוטי.

בנגיעה קלה (נעימה ורטובה) באזור המדע הבדיוני, אנו נחשפים לסיפור אהבה קסום, ועל הדרך מתעורר בנו הצורך לשאול - מה באמת אנושי? מהי אהבה? מהו אושר ומה כדאי לעשות למענו? איך מתמודדים מול הסביבה כשהאהבה שלנו היא לא רגילה? שאלות שאפשר לקחת איתנו גם למקומות אחרים ולמערכות יחסים אחרות, כשלאורך הדרך מלווה אותנו ההרגשה, ש"אהבה-היא-אהבה-ולא-חשוב-איך-ועם-מי", וגם להחלטות נוסח "אני-אלחם-על-האהבה-שלי". 


כשחם אז חם! אבל לפעמים צריך לנוח ולהדליק מזגן...

גל ברקן יודעת לכתוב לוהט. זה מגוון ושונה, רך וגם פרוע, סוער וגם רגוע. הסצנות הנועזות יעשו לכן/ם חם, והן גם קולעות וגם כתובות נהדר.
אלא מה? בעיניי היו קצת יותר מדי מהן, ולגמרי הייתי מקזזת במינון. התשוקה של הזוג ברורה לי לחלוטין והיא לא בלתי מציאותית או לא אמינה. אבל לי באופן אישי, כקוראת, זה הרגיש כעומס יתר על בלוטות הליבידו שלי, ורציתי שנתקדם כבר הלאה, ושגיבורי הסיפור יניחו לי ויילכו לה#$@ן - רק בלי לטרוח לספר לי על זה. 


***אזהרת ספוילר קל***
האם יש דבר כזה מושלם מדי?

גם סופי, גיבורת הסיפור, תוהה בנושא. היא פוחדת להתעורר מהמציאות הנפלאה שבה היא חיה, ולגלות שהכל היה חלום.

ופה, גם אני כקוראת חייבת לומר - יש לנו כאן סיפור אהבה מתוק וקסום, שעבורי היה פשוט... מושלם מדי. אישית, כשאני קוראת ספר - אני זקוקה לקונפליקטים, למשהו שידיר שינה מעיניי; פחות אושר ועושר ויותר דרמות ודאגות; אני זקוקה לסבל (כמה פולני!) שאחריו ההגעה למנוחה ולנחלה תהווה קתרזיס משגע.

כן היו פיקים קטנים של קונפליקט - מול החברים, מול המשפחה... אבל הרגיש לי שהם נפתרו מהר מדי ובקלות רבה מדי. היה ברור לי שהכותבת לא רצתה שגיבוריה יסבלו יותר מדי. וחבל😈

זה לא פגע בסיפור, פשוט לי אישית חסר לי המתח. ככה זה כשאת דרמה-קווין קטנה... את רוצה לבכות ולהיות בחרדה ולהחזיק להם אצבעות! 


כתיבה ממממ... מצויינת.

גל ברקן כותבת טוב. נקודה. קולח, מהנה ושנון. תענוג לקרוא את השפה, את פניני ההומור, את האופן שבו היא טווה את סיפור העלילה. אצל ברקן, אם יתעורר בין קוראים ויכוח על ספר פרי עטה (או מקלדתה), זה יהיה נטו על תכנים ועלילה ולא על איכות השפה. פשוט כייף!


סיכום: כן, כן, כן!

אם בא לכן (ואני פונה לאחיותיי כי גם הז'אנר בד"כ פונה אלינו...) על ספר מתוק, נועז, עם רעיון מקורי וכתוב היטב - לכו על זה. כן, הוא בדיוני, אבל מעל לכל הוא סיפור אהבה, ואת ממש לא צריכה להיות חובבת "מלחמת הכוכבים" כדי להתחבר אליו ולאהוב אותו.

💖 לקריאת פרק ראשון 💖

המקום הכי טוב בעולם / איילת צברי

המקום הכי טוב בעולם / איילת צברי

עם עובד, 2016. 253 עמ'.

מניסיוני, הן מתוך הכרות עם קוראים ברשתות החברתיות, והן כספרנית, אנשים לא מחבבים ספרים שהם קבצי סיפורים.

במקרים רבים, האנטי הזה אינו מוצדק. סיפורים קצרים יכולים להעביר את הזמן בנסיעות קצרות, בתורים, לפני השינה... ולפעמים הסיפורים גם פשוט מופלאים.

וזהו המקרה כאן. איילת צברי, ישראלית שחיה בקנדה, כתבה את הספר באנגלית, ומדובר כאן בספר שהוא גם ישראלי וגם מתורגם. 

באופנים רבים - כך גם אחד-עשר הסיפורים בספר. כפי שנכתב בתקציר, כל סיפור מפגיש אותנו עם דמויות שבכל הנוגע לישראליות שלהן, חיות בזהות כפולה, חצויה או מעורבת, ויש לציין שכל סיפור ניגש למקומות הללו מנקודת מבט אחרת, ייחודית ומעניינת. כל סיפור הוא גם נקודת מפגש/חיכוך בין הישראלי לבינלאומי, בין הגעגוע למקום הזה שאנו חיים בו לבחירה/לצורך לחיות במקום אחר.

חלק מהסיפורים נקטעים בשום מקום, לחלקם יש סוף פתוח, חלק מסתיימים בסוף הנתון לפרשנויות שונות, וחלק בסוף חד וחלק.

מכולם נהניתי.

הכתיבה של איילת משובחת, סוחפת ומאוד נוגעת והתרגום בהתאם. התיאורים הרגישו לי כאילו נכתבו במחשבותיי שלי - מדוייקים, קולעים, נוגעים. בעיקר עבור מי שהיה ממש שם וחי את מה שהיא מתארת.

"הרגשנו חלק מדור ושהחיים נוצרו רק למעננו ושלעולם לא נחלה ולא נזדקן ושום דבר רע לא יקרה לנו. עכשיו, יותר מעשר שנים אחר כך, רבין נרצח בהפגנת שלום; מחבלים מתאבדים מתפוצצים באוטובוסים ובבתי קפה; כל החברים שלנו עברו לפרוורים, קנו דירות וילדו ילדים."

שורה תחתונה - אל תפסלו רק כי מדובר בסיפורים קצרים. הכתיבה של איילת שווה את זה. ממליצה מאוד.

סיפורה של שפחה / מרגרט אטווד

סיפורה של שפחה / מרגרט אטווד
כנרת זמורה דביר, 2012. 237 ע'.

הספר הזה ותיק בשטח, ובמשך שנים הייתי בטוחה שהוא עוסק בתקופת העבדות בארה"ב. למרות שזהו נושא מרתק בעיניי, הוא גם לא קל, אז הספר המשיך לנוח לו בשקט על המדף בספריה, ממתין לי בסבלנות.

ואז עלתה לאוויר סדרת הטלוויזיה המבוססת עליו, והספר הפך ל"רב-מכר" בספריה, והדבר עורר את סקרנותי.

בדקתי במה הוא עוסק, ולהפתעתי גיליתי שמדובר בדיסטופיה (סדר חברתי אלטרנטיבי מבעית), ז'אנר שמי שעוקב אחריי כבר יודע, שהוא אחד האהובים עליי ביותר.

צללתי לתוך הספר, ומהרגע הראשון הוא היה מבעית, מרתק, עוצר נשימה, וכתוב מדהים. גם התרגום של סמדר מילוא איכותי עד כאב, ועוזר למחברת להעביר אותנו חוויה עזה ומטלטלת.

בתקציר נכתב:

רפובליקת גלעד מציעה לשֶלְפְרֶד אופציה אחת בלבד: ללדת ילדים. אם לא תעשה זאת, היא צפויה, כמו כל מתנגדי המשטר, להיתלות על החומה או להישלח אל אחת המושבות ולמות שם מוות אטי ממחלת קרינה. אבל גם תנאי חיים דכאניים אינם יכולים למחוק את התשוקה המינית - לא שלה עצמה ולא של שני הגברים שעתידהּ תלוי בהם.

נשמע חזק? אז זה הרבה הרבה מעבר לזה. הספר לא עוסק במחיקת תשוקה מינית כפי שניתן אולי להבין בטעות מן התקציר. הוא עוסק בכבוד האדם וחירותו, בזכויותיו הבסיסיות ביותר, כולל חופש המחשבה והזכות להימנע מפגיעה גופנית ומהשפלה, בדברים שאנו בחברה המערבית לוקחים כמובנים מאליהם.

זה קשה וזה כואב. זה חשוך ומרסק. לא בכדי עברו כמה חודשים מאז שסיימתי את הספר ועד שהצלחתי לכתוב עליו.

בכתיבה קולחת ואמנותית גם יחד, מכניסה אותנו אטווד, אמנית מילים של ממש, לנימי נפשה של הגיבורה, שאיתרע מזלה לחיות בעתיד דיסטופי מפחיד ומצמרר, בו אין לה זכות קיום כאדם בעל רצונות, מחשבות, תשוקות ואהבות, אלא ככלי שרת בלבד, בידי המשטר, בידי אנשים, בידי כמעט כולם. מיום שבו חל מהפך שלטוני בארה"ב, היא איננה עוד אדון לגורלה, למשפחתה או לחייה. הכל נלקח ממנה, כולל כבודה העצמי. וכל מחשבה מבעיתה ומטלטלת, כל תחושה, כל כאב ופחד - מתוארים במילים מדוייקות שיוצרות תמונות חדות וברורות, ותחושות חדות עוד יותר. כתיבה שהיא פשוט עוצרת נשימה.

אני נמנעת מלהיכנס לזוועות שהגיבורה עדה להן (או חווה בעצמה) כדי להימנע מספוילרים, אך מדובר בזוועות פיזיות ומנטליות גם יחד. הודות לכתיבתה הנפלאה של אטווד - את אלו המנטליות תחוו יחד איתה, והן גם לרוב אלה המזעזעות ביותר.

קל מאוד להתחבר לגיבורה, להזדהות עם תחושותיה, להבין אותה ואת מניעיה, מדוע היא פועלת כפי שהיא פועלת, ולא אחת מצאתי את עצמי תוהה מה הייתי עושה אילו הייתי במקומה; ואז הפחד שטף אותי. לא הייתי רוצה להיות במקומה. איש לא היה רוצה.

החלק המפחיד והמטלטל באמת הוא, שלמרות שמדובר בעתיד בדיוני - הוא אינו בלתי אפשרי. ג'ואן (שלפרד) היא אישה רגילה שיכולה להיות כל אחת מאיתנו, והמציאות המחרידה שאליה היא נקלעת היא אולי בדיונית, אך לאו דווקא דמיונית. 

שהרי המין האנושי כבר הראה לכולנו (שוב ושוב ושוב) לאורך ההיסטוריה אילו זוועות בלתי-נתפסות הוא מסוגל לחולל, והספר נותן כל כך הרבה חומר למחשבה, שהוא עלול להדיר שינה מעיניכם.

ספר חובה לשוחרי הדיסטופיה.

ספר חובה לשוחרי חירות האדם.

לחצו כאן לקריאת פרק ראשון

צפו בטריילר לסדרת הטלויזיה:

הו מכשפה אדמונית!

הו מכשפה אדמונית! / פרנסיס סקוט פיצג'רלד

נהר ספרים: 2017, 78 ע'.

תרגום: ניצה פלד.

כשספר מתחיל במשפט "מרלין גריינג'ר עבד בחנות הספרים..." - אני לא יכולה להתאפק מלקרוא אותו.

גם מרלין, גם גריינג'ר (כמו הרמיוני, הנפש הספרותית התאומה שלי), גם חנות ספרים, וגם רוז מקגוון על הכריכה (מי שגילמה את דמותה של פייג' בסדרה "מכושפות" שהייתי מכורה אליה אי-אז בניינטיז ובתחילת המילניום, ועד היום רוב פרקיה מוקלטים אצלי על... קלטות וידאו, רחמנא ליצלן!).

הכל נשמע מבטיח ומפתה.

אבל הספר, מבחינתי, לא קיים שום הבטחה. אפילו לא קרוב.

הוא מעצבן, מדכא, חסר פואנטה ברובו (ואני מציינת "ברובו" כי אמורה להיות לו פואנטה - היא פשוט ממש לא עברה בעיניי), בלתי אמין - לא ההתרחשויות, לא המניעים של הדמויות ולא ההתנהגות שלהן. 

אם הספר לא היה קצרצר, אין שום סיכוי שהייתי ממשיכה לקרוא אותו.

כבר ציינתי שהוא נורא מעצבן?

בקיצור, בעיניי - בזבוז זמן מוחלט.

האיש שאהב את הטלפון שלו יותר מדי

האיש שאהב את הטלפון שלו יותר מדי / יובל אברמוביץ'

הרשימה הוצאת ספרים, 2017. 46 ע'.

כשיובל אברמוביץ' כותב ספר - אני משתדלת לקרוא אותו כמה שיותר מהר.
וכאן מדובר בספר גרפי מקסים, שקוראים במהירות הבזק, והוא גם משעשע וגם עצוב.
הספר מזכיר בצורתו ספר לגיל הרך, אבל הוא נועד לילדים גדולים, ובעיקר לכל מי שמחובר למכשיר הטלפון שלו 24/7 ולא מסוגל להתנתק ממנו גם כשראוי מאוד לעשות זאת...
נועד לאנשים ששוכחים להתנתק לפעמי מהמסך, להזדקף, ולראות את כל היופי שנמצא ממש סביבם.

רבים טוענים כנגד עידן הסמארטפון, וביקורות רבות כבר נכתבו / צולמו / צויירו על הנושא.
לרוב אני לא מסכימה עם הביקורות הנוקבות הללו - הטלפון החכם שומר אותנו מחוברים, לא מנותקים, ואני אומרת את זה מניסיון אישי עד מאוד.
אישית, גם אני מחוברת לטלפון החכם שלי שעות רבות ביממה - אני נעזרת בו לצרכי עבודה, אני מתקשרת דרכו עם משפחה וחברים ברחבי הארץ והעולם, אני מגיעה בעזרתו למקומות, משיגה דרכו מידע, לעיתים בזמן אמת ולעיתים מאוד חיוני, ואני גם קוראת בו ספרים!
אבל, לכל דבר יש גבול ומידה, ויש דבר כזה יותר מדי.

והספר הזה נוגע בנקודות הללו בצורה רגישה, נוגעת ומקסימה, בלי להטיף, מלווה באיורים חמודים שהם נפלאים בעיניי, וכמו תמיד אצל אברמוביץ' - גם בצורה שנונה שאי אפשר לא להתחבר אליה.
הסוף מפתיע, ובעיניי מעורר מחשבה ובעיקר בעיקר - נורא עצוב (וזה לא ספוילר, כי לא תצליחו לנחש).

5 כוכבים. ממליצה מאוד.

לעמוד הרשמי של הספר באתר של יובל אברמוביץ'

ותמאן ושתי

ותמאן ושתי / חוה עציוני-הלוי

מודן, 2017. 374 עמ'.

וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ

כחובבת סיפורי תנ"ך (כן, יש אתיאיסטים כאלה), יש לי כבר את רוב ספריה של חוה עציוני-הלוי. בפרט שהיא מתמקדת בנשים בתנ"ך, שלא מקבלות מספיק חשיפה, לא בתנ"ך עצמו, ולא בלימודי התנ"ך המקובלים שכולנו למדנו. עדיין לא קראתי אותם, הם חלק מערימת הספרים הבלתי נגמרת שממתינה לי שאקרא אותם. בספר הזה זכיתי לשמחתי בהגרלה-תמורת-סקירה בקבוצת הפייסבוק "קבוצת קריאה לאנשי ספר", והוא קפץ לראש רשימת הקריאה.

וכמה כייף לכתוב סקירה על ספר כזה.

עלילה:

את העלילה, על פניה, כולנו מכירים. את הספוילרים כולנו שמענו מילדות, בכל פורים מחדש. אבל בתנ"ך כמו בתנ"ך, הכל מתומצת ולא מעמיק, ואפילו בטקסי ביה"ס לפני חופשת פורים, איש לא סיפר לנו איך באמת הרגישה ושתי ומה גרם לה למרוד, איך הרגישה אסתר שכעול גאולת העם רבץ על כתפיה, ומה עבר על שתיהן בחצר הארמון, בהרמון הנשים ובכלל.

הסופרת לוקחת אותנו אחורה בזמן לילדותה של ושתי, למה שהוביל אותה אל כס המלכות על תככיו ומזימותיו, ואל הרגע בו היא מסרבת להיות מרמס לרגליו של אחשוורוש, ובמקביל אנו נחשפים לאסתר ומרדכי, ונעים בזמן עד המלכתה של אסתר ומשימת ההצלה המוטלת עליה.

קו העלילה עוסק בעיקר בוושתי, אך בשלב מסויים סיפוריהן של שתי המלכות משתרגים יחדיו, וכל אחת גם מקבלת אפילוג משלה.

הדמויות, יש להניח, מוכרות לכולנו מסיפור מגילת אסתר, אבל אנו זוכים להכיר אותן לעומק, את רגשותיהן ומחשבותיהן, וכן מספר דמויות נוספות שרובנו לא מכירים (או לא זוכרים), שנותנות עומק ורבדים רבים לעלילה. כולן קורמות עור וגידים לנגד עינינו, למרות קיומן בתקופה תנכ"ית ובמללכת פרס ומדי, מהודו ועד כוש.

הכתיבה

שפה מופלאה, שלמרות היותה גבוהה מאוד, כמעט מקראית, היא מאוד סוחפת וקולחת, חיה ובועטת. בעיניי כתיבה טובה היא כזו שמרוממת את הרוח ומעלה אותי למקומות חדשים, וכאן זה בדיוק המצב. לרגעים פשוט נפעמתי. 

"מנגד, שלהבת האור הבהירה, שכתמיד ניצתה בה כנגד האופל, הייתה גם היא גדולה וחזקה מאי-פעם. והקול הבוקע מן השלהבת לחש לה שיש דברם גדולים ועצומים מחייה היא: שאם תישאר ספונה בארמון ותעמוד מנגד עת בני עמה יירצחו, קול דמי אחֶיה יצעק אליה מן האדמה, מאותה האדמה אשר תפצה את פיה כדי לקבלם מידיה המגואלות בדמם, והקול יהדהד בנפשה עד כי תשאל את נפשה למות."

וזו רק דוגמא אחת. הכתיבה לאורך הספר כולו פשוט קסומה.

ממליצה לאוהבי הספרות והשפה, ובמיוחד לחובבי תנ"ך בפרט ואגדות עממיות בכלל.

אה, כן - אם יש משהו שאני ממליצה עליו במיוחד, זה לשמור לעצמכם את הספר ולקרוא אותו לקראת חג הפורים. זה פשוט מתבקש, ונראה לי שיכול להפוך את החג להרבה יותר שמח, ולכל כוסית שתשתו עד-דלא-ידע להרגיש יותר משמעותית ומשכרת.

חיים שלמים לחיות

חיים שלמים לחיות / איילת סווטיצקי
דבש הוצאה לאור, 210 עמ', 2017

הצעה אחת.

שישה ימים.

חיים שלמים לחיות.

שבע המילים האלה שנכתבו על הכריכה גרמו לי להסתקרן, ולתת לאיילת סווטיצקי הזדמנות נוספת.

למה נוספת? כי כשרוב חובבות הרומנטיקה המקומיות התעלפו בהתרגשות רבת דמעות מסדרת "תחרה וצבע" - אני הייתי במיעוט. שיעמם לי, לא סבלתי את טליה ואת האגואיזם הטרחני שלה, חשבתי שהיא צריכה לטפל בעצמה בצורה מקצועית רצינית, ובאופן כללי קיוויתי שבן יזרוק אותה וישמור ממנה מרחק לנצח למען טובתו האישית. בשליש הספר השני בסדרה נשבר לי מהחפירות המעייפות, מהזוג הזה, ובעצם מהסדרה כולה, ונטשתי אותה לאנחות (ולהנחות).

לסקירה על תחרה וצבע

לסקירה על זהב ודיו

ולכן, חיים שלמים לחיות היה הפתעה נעימה ומרעננת בשבילי.

כתיבה

הכתיבה אפילו לא דומה לסגנון (המייגע) שזכרתי מ"תחרה וצבע". משהו טוב עבר על סווטיצקי בזמן שחלף - הכתיבה בחיים שלמים קולחת, נעימה, סוחפת ומרעננת. נצמדתי למדיסון ולסיפור שלה, התאהבתי בה, ולא רק שהיא לא חפרה לי - ממש חיכיתי לרגעי הפנאי שבהם אוכל לחזור לספר ו"להקשיב לה" עוד.

אין שום דמיון בינה לבין טליה. ומבחינתי - זו ברכה. זה גם ח"ח לכותבת שלא טבעה בתוך השטאנס. נייס.

חשוב לציין שאני לא חובבת גדולה של גוף-ראשון-הווה. גוף ראשון בעבר זה בסדר גמור, אבל הווה? כבר התייחסתי לזה בעבר בבלוג. יש בזה איזשהו חוסר הגיון. וכאן זה לא הפריע לי. כנראה שכשמשהו כתוב טוב, זה לא ממש משנה.

מה שמביא אותי לשפה. שפה תקנית ותקינה בספרים אמורה להיות עניין מובן מאליו שלא אמור להיות חלק מסקירה, אבל, לצערי, בים של ספרי רומן ארוטי שנפלטים להם בישראל מכל מקלדת מזדמנת, רבים מהם לוקים בשפה שנעה בין לא תקנית ומלאה שגיאות לסתם הזויה ולא באמת עברית. כאן זה לא המצב. השפה, כמו הסגנון הכללי, קולחת ונעימה, המשלב מתואם, העריכה הלשונית מצויינת. פשוט נהדר.

סיפור העלילה

רומן סינדרלה קלאסי, על הבחורה התפרנית וחסרת המזל, שעומדת לפגוש את אהבת חייה בדמותו של נסיך מולטימיליונר שעומד לגרום לה מולטיאורגזמות, מכל הסוגים (גם אלו הרגשיות, המנטליות והאופנתיות).

שום חדש בעניין הזה, כולל וי על כל הסעיפים ההכרחיים בז'אנר (אפילו מזכיר רומנים של הוצאת "שלגי") - אבל, וזה אבל חשוב! - כפי שכבר ציינתי בסקירה אחרת, לפעמים זה בדיוק מה שאנחנו רוצים. את האגדה, את הפנטזיה, את הסוף הטוב המובטח. לא סתם אגדת סינדרלה מחזיקה מעמד משחר ההיסטוריה ועד ימינו - זה פשוט עובד.

אבל גם רומן רומנטי שכזה אמור להיות כתוב טוב, קולח וגם עכשווי - וכאמור, כאן הוא כתוב מקסים. 

הסצנות הלוהטות

כאן אגיד פשוט: בול! מינון מדוייק וקולע, בטיימינג מושלם לסיפור. אם יש משהו מאוס, זה רומן שיש בו יותר סצנות סקס מעלילה, ושברור שהן נכתבו רק כדי למכור ולא כחלק מהתפתחות הדמויות כזוג ובכלל. כאן המינון, הטיימינג והפירוט - מושלמים. בדיוק במידה הנכונה מכל בחינה. זה מסוג הספרים שאם תסירו מהם את הסצנות הללו - עדיין יישאר תוכן, עדיין יהיה סיפור. בדיוק כמו שצריך. ח"ח ענקי ממני הן לכותבת והן (אני מנחשת) לעורכת.

מה הציק לי (מכיל ספוילרים קלים בלבד)?

המספרת, מדיסון, הרגישה לי... ישראלית. לא הצלחתי להאמין שהיא אמריקאית מבטן ומלידה. אולי כל זה היה עובד טוב יותר אילו היא באמת הייתה ישראלית, שבחרה להתרחק מהארץ בדיוק מאותן סיבות שמוזכרות בסיפור, והכירה את הגיבור שלנו באופן די דומה לזה שמתואר בספר. עבורי זה היה עובד טוב יותר.

גם הכינוי שלה לפטרישיה - פטרוזיליה - לא תופס, כי פטרוזיליה לא נקראת כך באנגלית... וחבל, כי זה היה ממש חמוד. 

מעולם לא אהבתי את ההתעקשות של כותבות ישראליות לכתוב עלילה בחו"ל. לרוב זה מיותר, לפעמים האמינות נפגעת, ולי זה תמיד הרגיש מעט מתנשא, כאילו שום דבר פה לא טוב מספיק, לא מעניין מספיק, לא רומנטי ולא יפה מספיק.

ולסיום - בעיניי, באופן אישי, האפילוג פשוט מיותר. כותבות יקרות, תנו לי לסיים את הספר ולהניח אותו לייד המיטה כשבראשי תמונת הסיום המקסימה של הזוג שצועד יד ביד/מתנשק/נוסע לעבר השקיעה ועם ה"חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה" (או כל עוד טוב להם ביחד). 

תנו לי לדמיין לבד מה קרה ב"אושר ועושר" הזה ואל תדחפו לי לגרון את ה"כעבור שנה/שנתיים/וכו', חתונה/הצעת נישואים+הריון/לידה/תינוק+חיים בורגניים מאושרים ובנאליים להחריד. הרגתן לי את הרומנטיקה. 

לטעמי, זה מיותר. איך נגמר המחזמר "גריז"? כשהם מתנשקים ונוסעים אל האופק. ו"אישה יפה", שהוא אחד מפסגות הרומנטיקה ההוליוודית? ו"ריקוד מושחת" (עוד אחת מהפסגות הנ"ל)? ראיתן שם חדר לידה או אולם חתונות? בטן תופחת או טבעת מנצנצת?

אז תקשיבו להם. הם יודעים מה הם עושים שם בהוליווד. תודה.

סיכום:

ספר רומנטי קולח ומקסים. ממליצה בחום למי שחשקה נפשו ברומנטיקה קלאסית מתוקה שכתובה היטב. 4 כוכבים ממני (גם בגודרידס).

אין א ריליישנשיפ

אין א ריליישנשיפ / תמר בלומנפלד

[קומיקס]

כתר, 2017. 

למרות היותי גיקית גאה, אם יש משהו שמעולם לא אהבתי - זה קומיקס...
לא התחברתי לזה, אני מעדיפה לדמיין את המתרחש בעצמי, והציורים עשו לי ברדק בעיניים.
ועדיין - הקומיקס הזה עורר את סקרנותי מהרגע הראשון.
קראתי אותו תוך יום אחד, ו... נהניתי מכל רגע!
הוא עכשווי, קצבי וקולח, שנון, לא מתנצל, בוטה וחסר בושה, משעשע, ציני ומאוד אמיתי... ובדיוק כמו שהובטח בתקציר - מאוד לא פוליטקלי קורקט.

"זו הייתה מינימום ההוקרה שהייתי ראויה לה, על מפעל חיים של אורחת מצטיינת בחתונות של כל הפייסבוק ואחותו. ביליתי שעות במכונית בפקקים של חמישי בערב כששדרנית גלגל"צ עם קול של ראשג"דית דוחפת לי מרשמלו ווקאלי למוח ודילגתי על ארוחות כדי להגיע מורעבת לבופה ולהצליח להכיל כמה שיותר..."

ההומור נמצא בכל מקום - מאוד מומלץ לא לדלג אפילו על הפרטים הקטנים בכל ציור, איור וכיתוב - שמות, שלטים, והבעות פנים - לכל דבר יש משמעות ובכל דבר ניכרת המחשבה.
העלילה: בדיוק מה שכתוב בתקציר. אין צורך שאוסיף דבר.
הכתיבה - מענגת. הציורים - צבעוניים, נעימים לעין וללב (למרות הריח הכבד של הדפוס הצבעוני פשחות נעים לאף...).
אם היוצרת הזו, תמר בלומנפלד, תוציא עוד ספר כזה - אין סיכוי שאחמיץ אותו.
וכמובן, הספר גרם לי גם ללכת להציץ בבלוג שלה - וגם בביקור קצר שם כבר מצאתי פנינים. 
למרות שאת הסוף קצת פחות אהבתי, זה לא באמת משנה. 
כמליצה (למבוגרים בלבד). 
כייף של ספר!

נ.ב. אה, כן - הייתי מוסיפה מספרי עמודים. גם כך קל נורא ללכת לאיבוד בקומיקס...