מיתרי לבי

מיתרי לבי / יהודית ציפורי
בוקטיק 2017, 468 ע'.

את הספר הזה קניתי קודם כל בגלל הכריכה. היא אחת הכריכות היותר יפות שיצא לי להיתקל בהן. באופן כללי, בהוצאת "בוקטיק" הכריכות בד"כ יפהפיות לטעמי, וזאת בשלישיה הפותחת.

העריכה, לעומת זאת, היא עניין אחר. אגיע לזה בהמשך.

גילוי נאות: הספר שייך לאחד הז'אנרים האהובים עליי - מותחן רומנטי ארוטי. מתח הוא תבלין טוב בכל ז'אנר שאני קוראת בו, אז הגעתי משוחדת מראש ונחושה לאהוב אותו.

את הראש והעלילות של ג'וד חיבבתי מאז הספר הראשון שלה - "הכחול שבעינייך". זכרתי שיש מתח, יש הפתעות, הסצנות הלוהטות מגוונות ולא בנאליות, לא חוזרות על עצמן, וזאת התחלה טובה. כן, זה כתוב גם בגוף ראשון וגם בזמן הווה, כשאני מעדיפה זמן עבר בגוף שלישי, אבל זה לא מה שעוצר אותי.

אז סירבתי לתת לעומס המטאפורות מייד בעמוד הראשון ("לחיים יש מסלול משלהם" ורגע אחר כך "החיים בנויים מאלפי רגעים" ומשפט אחרי "החיים הם פאזל של אינספור חלקים" [שונים! לא שחשבתי אחרת...]) - להרתיע אותי.

המשכתי, והאמת שבסה"כ די נהניתי (בהתחלה יותר, עם ההתקדמות בספר - פחות. הסברים בהמשך). כאמור, יש לי הרבה מאוד ביקורת על הכתיבה והעריכה.

אתחיל מהדברים שאהבתי:

• כאמור, מתח. לא עוד סיפור אהבה בנאלי וצפוי. מתח זה טוב. יהודית לא ריחמה על הדמות הראשית וגם לא על הקוראים וזה נהדר.
• דמויות מלאות. אף דמות לא הרגישה כמו פלקט. לכולן יש עבר, שנאות ואהבות, תחביבים וחברים. הדמויות מאוד אמינות ואנושיות. אהבתי.
• למרות הגדרתו כספר ארוטי - שמחתי (מאוד!!) לגלות שסצנת הסקס הראשונה מגיעה באיחור רב, ובכלל - גם אחר כך, אין סצנה כזו כל שניים וחצי עמודים. זה לא מרגיש אפילו לרגע כספר שנכתב כדי לכתוב ארוטיקה, ועל זה שאפו ענק. נמאס מספרים שברור שהכותבת פשוט רצתה להקיא על הנייר את סרט הפורנו שרץ לה בראש. כאן זה ממש לא המצב. 
• בנוסף, סצנות הסקס, גם כאן - לא חוזרות על עצמן, ולרוב מאוד מפתיעות ונועזות. ביג לייק. איך הן כתובות - זה כבר עניין אחר, שאחזור אליו בהמשך.
• סה"כ, וברוב הספר, אהבתי את סיפור העלילה. גם אם בחלקו הוא הרגיש כמו תסריט לסדרה בערוץ "ויוה פלוס", בו מגלים בסוף שהגיבור הוא הסבתא של גיסתו והליצן העיוור חוזר לראות ומגלה שהוא בעצם מאומץ ועשיר, עדיין - יש כאן עלילה פתלתלה ונחמדת, וברגעים רבים אפילו מרגשת. 

ציטוט שממש אהבתי: "כי זו אהבה אמיתית. אהבה שבועטת ושורטת ומכאיבה. אהבה שמעלה לך על הפנים חיוכים מטופשים, אהבה שעם הכאב והרעש מביאה גם נחמה ותקווה, מביאה רוגע ושלווה".

ועכשיו, לגזרת מה לא אהבתי. 

ראשית, דברים שהם עניין של טעם:

• סיפור בזמן הווה. לא אוהבת את זה. למה זה טוב? הרי זה מתואר לקורא בדיעבד, אז למה להציג את זה כאילו הדובר משתף אותנו בוואטסאפ תוך כדי שופינג, קרב יריות או סקס? אין כמו זמן עבר, ואם זה היה בגוף שלישי - מה טוב. אני אישית יכולה להיות סבבה גם עם גוף ראשון - אבל ההווה הזה פוגם באמינות.
• "היא פותחת את התיק שלה ומוציאה קופסת סיגריות. היא שולפת שתיים ומגישה לי אחת". טוב, אז אני מתעבת סיגריות, ואני שונאת שדמויות מעשנות. זה גם מיותר ולא מוסיף כלום לעלילה, וגם פשוט דוחה אותי. 
• עוד בגזרת הבלעכס - עד מתי הדמות הנשית נשארת עם העקבים בזמן ה... פעילות?! מאסתי בזה, זה מגוחך, זה אפילו סקסיסטי ומבזה, זה לא מקורי, זה דוחה אותי, זה טרן-אוף רציני, וזה בעיקר בסטייל של סרט פורנו סוג ז'. סליחה על משחק המילים.

עד כאן עניין של טעם אישי. בואו נדבר על כתיבה ועריכה. 

רגע, מה? עריכה? בטוח שהייתה כזו? לשונית? ספרותית? משהו???

כן, יש שם של עורכת, שלא מצויין איזו עריכה היא עשתה, וזה בסדר גמור - כי לא נראה שנעשתה עריכה כלשהי. שום עורך מקצועי, או אפילו עורך לא מקצועי - לא היה מוציא תחת ידיו כמות כזו של שגיאות עריכה, כתיבה גרועה וטעויות. אפילו הגהה בסיסית (אבל טובה) הייתה עולה על כל זה. שגיאות בבחירת פעלים, שגיאות ניסוח, שגיאות תחביריות, שגיאות ספרותיות, ואפילו - שגיאות באנגלית (והייתה רק מילה אחת כזו! שבאופן כה אירוני הייתה המילה ERROR. שנכתבה EROR.
ERROR INDEED, אפילו המסך של עריכת הבלוג מצייר קו אדום ודורש תיקון!).

מה למשל?

• אם כבר בסצנות סקס עסקינן - המחלה העיקרית של רבות מכותבות הארוטיקה המקומית היא לא לתאר לנו שני אנשים עושים סקס - אלא את האיברים שלהם, שנדמה שפועלים באופן אוטונומי והם בעלי רצון משל עצמם. וכך אנחנו מקבלים ביטויים הזויים כמו "לשוני מלקקת", "שיניו נוגסות", "ידיו אוחזות", "אגני מתרומם אליו", "ידו מפשקת אותי", "שפתיי נושקות", "אצבעותיו פולשות", "זרועותיו מחבקות", "אצבעותיי מצייתות", "עיניו משוטטות", וכן הלאה וכן הלאה, זה פשוט לא נגמר.
  מה נסגר עם חגיגת האיברים האלה?!?!?! מה זה צריך להיות?! אני קוראת ולא יכולה שלא לראות לנגד עיניי תמונה הזויה של שפתיים מרחפות באוויר, אגנים עצמאיים, ושאר איברים נטולי גוף חוגגים באורגיה מטורפת😳
  שמישהו יערוך את זה, אני מתחננת!! מה קרה ל"חיבק אותה", "שוטט בעיניו על גופה", "נשק לשפתיה", "הרימה אליו את אגנה", ושאר תיאורים שהיו הופכים את הסצנה מהזויה ומגוחכת לנוגעת באמת? 
• בואו נישאר בסצנות הסקס. שם נתקלתי אינספור פעמים ב"ראשי נזרק לאחור/לצדדים" (למי אכפת? זה טכני, תני לנו תחושות ורגשות!), ופעמיים שלוש ב"הוא נכנס ומרחיב את קירותיי הפנימיים". וואללה? הוא עושה גם הנמכת תקרה? פאנלים? חלונות? לכל כותב יש ביטויים שהוא חוזר עליהם בלי לשים לב, אבל עורך טוב אמור לעלות על החזרתיות הזו ולתקן אותה. וגם להוריד קירות (ומרפסות בדרך). 
• ועל הדרך, מעניין לעניין באותו עניין - הגיבור לא יכול לחדור בנגיחה. נגיחה זה פועל שמשוייך לראש בלבד, אז אלא אם יש כאן בלבול איברים קצת מטריד (שם?! עם הראש?!) - יש כאן פשוט שגיאה לשונית גסה (תרתי משמע!).
• פאתוס ועוד פאתוס בתיבול מלודרמה מוגזמת. כמות הפעמים בה הגיבורה מתמוטטת, לא יכולה לנשום ו/או ללכת, נחנקת וצריכה שישאו אותה על כפיים, שלא לדבר על הופכת לזומבית שלא יכולה להתקלח בעצמה - מעוררת לגביה שאלות אורטופדיות ונשימתיות. משאף וחגורת גב נחוצים בדחיפות. זה גם מעורר את השאלה למה קוראות רבות תיארו אותה כדמות מאוד חזקה. ראיתי חלשלושות ממנה - אבל חזקה היא לא. זה ספר מתח - אני מצפה מהגיבורה לא להתמוטט במלודרמטיות עם כל עימות חזיתי.
• פיסוק שגוי במשפטי פנייה.
  לפני ואחרי פנייה למישהו צריך לבוא פסיק. 

"את חייבת להיות חזקה ליבי" - לא תקני.
"את חייבת להיות חזקה, ליבי." - תקני.
"אמיר מה אתה רוצה לעזאזל?" - אוי, זה נורא. צריך להיות "אמיר, מה אתה רוצה, לעזאזל?"

זה ברמה בסיסית כמו האות א' בגוף ראשון עתיד, ושום עורך לא היה משאיר טעות כזו באופן עקבי לאורך כל הספר.

• ריבוי מטאפורות מעיק. מטאפורות הן דבר יפה, אבל יש לו טעם כשנצמדים למטאפורה אחת ונשארים איתה, ולא מעמיסים עלינו. לא צריך להעביר את אותו רעיון בחמש מטאפורות בפסקה. זה נשמע נורא מתוחכם וספרותי, אבל זה מיותר, עמוס ומאבד מערכו. ושוב השאלה - איפה העריכה, איפה?
  
  אני לא טוענת סתם - דוגמאות לא חסרות:
• כאמור, ממש בעמוד הראשון, פסקה שנייה: "החיים שלנו בנויים מאלפי רגעים קטנים, ממיליון תמונות שנחרטו עמוק בלב והפכו לזיכרונות רחוקים. החיים הם פאזל של אינספור חלקים שונים." זה אולי יפה, כל מטאפורה בנפרד, ביחד זה יוצר לקורא בראש פאזל של אינספור דימויים... בשביל מה?
• "הפאזל של חיי לעולם לא יהיה מושלם [...] לבי כנבל עתיק יומין... מיתרי הנבל שלי מתוחים בגאון, למעט אחד" - שוב, באותה פסקה. יש לי סחרחורת.
• "למוות יש ריח[...] למוות יש סימנים מוקדמים. הוא זוחל באיטיות מבעד לסדקים הנפערים בתוכך [מה??]. מטפס בצעדים בטוחים במעלה הקירות ומשאיר חורבן אחריו. סימנים שחורטים שבילים שחורים בלב." יש לו ריח, יש לו סימנים, הוא זוחל, מטפס, משאיר חורבן, משאיר סימנים - והכל בפסקה אחת. אין צורך לומר את אותו הדבר בהרבה יותר מדי דרכים. מיותר, עמוס, מעיק. אנא להתמקד. וכבר שאלתי איפה העורכ/ת?
• "אני פרפר שמגביה עוף, אני מלאך שמרחף מעל האדמה." שוב, דימוי אחד במשפט זה בהחלט די והותר.
  טוב, נראה לי שהבהרתי את הנקודה. 

ועוד קצת מאגף "סתם טעויות מרגיזות":
"אני מקשיבה לכולם ורק מהנהנת בראש". אפשר להנהן במקום אחר? מהנהנת זה מספיק.
"מניח את האגודל בקצב מהיר" - או שהוא מניח או שזה בקצב מהיר.
"מצליף באיטיות" - או שהוא מצליף (זה לא מה שאתם חושבים, אגב), או שזה באיטיות. הצלפה בהגדרתה היא מהירה.

וכו' וכו' וכו', וכן הלאה, וכד' וכיו"ב (נו, נכון שזה מעצבן שאומרים את אותו דבר בכמה דרכים במשפט?) - הרבה יותר מדי, אין פרק אחד שנקי מהדברים האלה. מצטערת, אבל עורך לא ראה את הספר הזה (או, ברוח הדברים: עינו של עורך לא ראתה את הספר הזה), ומכיוון שעורך גם לא אמור לכתוב את הספר מחדש - גם הכתיבה עצמה יכולה להשתפר. הרעיונות ממש טובים, וחבל שלא יועברו כראוי.

האם אני ממליצה?
כל העובדות מוצגות בפניכם, לטוב ול...פחות טוב. תחליטו לבד. 

קולות מן העבר

קולות מן העבר / אודליה סעדון-קזז
263 עמ'. הוצאת אופיר ביכורים.

את הספר הזה קיבלנו כתרומה לספריה, ולמרבה המזל - לאחר עיון בתקציר שלו, בחרנו לאמץ אותו. אחרי מספר המלצות ברשת - החלטתי לשאול אותו מהספריה ולקרוא אותו בעצמי. ואני שמחה שעשיתי זאת.

בספר הביכורים המקסים הזה - רוי, אדריכל ישראלי מצליח, נוסע עם חבריו לרומא, לנוח לאחר מסע עסקים. הוא לא יודע זאת עדיין, אבל הנסיעה הזאת תשנה את חייו. חזיונות, חלומות ומעשים לא אופייניים מתחילים להיות חלק מהוויי יומו. ומעל לכל - קאתי. קאתי ירוקת העיניים החתוליות שפורצת אל חייו והופכת אותם על פיהם, ולא במובן הרגיל של כל רומן רומנטי אחר.

ואכן, הספר הזה הוא לא עוד רומן רומנטי צפוי ורגיל. הרעיון שלו מקורי, בלתי צפוי ומלבב. אם נמאס לכם מהעשיר שמתאהב בבת השכנים וכל מה שעומד בדרכם הם האקסית שלו והסטוקר שלה - עיזבו הכל, וקחו ליד את הספר הזה.

הכתיבה משובחת וסוחפת, למרות שהסגנון בתחילת הספר מרגיש מעט בוסרי ומחוספס, וללא ספק עריכה נוספת הייתה עושה כאן פלאים. הרעיון המקורי גובר על החספוס, וכספר ביכורים הספר הזה מתעלה על לא מעט ספרים שקראתי של סופרים יותר מוכרים ו"משופשפים".

דבר נוסף שהייתי משפרת - הספר מעט תמציתי מדי. הייתה לי התחושה שהסופרת דווקא רצתה לומר לנו עוד על הדמויות, על הרקע שלהן, על מה שמניע אותן - ומשום מה נמנעה מכך. אולי מחשש שהספר יהפוך לעמוס מדי ולא קולח. חבל. הדמויות נפלאות והסיפור מרתק, ובהחלט הייתי רוצה לדעת עליהן עוד. זה היה נותן להן ולעלילה מעט יותר עומק, ואני לא חושבת שהיה פוגע באיכות הספר או בזרימה שלו. להיפך.

כל הקצוות בסיפור נסגרים בסוף, ויש גם פרק קצרצר ופשוט יפהפה על מעין מקום שהוא לימבו (לא אפרט יותר מדי כדי להימנע מספוילרים). 
בנוסף - לאודליה יש הומור משובח שגרם לי לא פעם לצחוק בקול, והדיאלוגים שלה מצויינים.

אגב, הייתי משדרגת את הכריכה. היא עושה עוול לספר, לטעמי. היא אמנם מסתורית, אבל לא לגמרי קשורה לתוכן, ומשהו בשחור-לבן-אדום הזה חוטא לספר ולגוונים הרבים שיש בו.

לסיכום: אהבתי את הספר מאוד ואני ממליצה עליו בחום. אני בהחלט מחכה ומצפה לספרים נוספים של אודליה, שהצליחה לכבוש אותי בהווה - עם קולות מן העבר :)

לעמוד הספר בגודרידס
לרכישה באינדיבוק

ואז בדיוק התאהבתי בך

ואז בדיוק התאהבתי בך / שרי גל

232 עמ'. הוצאת מטר

חביב מאוד, קריאה קלה, אפשר היה לחסוך מאיתנו חלק נכבד מתיאורי הפרוייקט שגיבורת הספר עובדת עליו בעבודה שלה, והסצנות הלוהטות היו דלות עד רחמים.

ועדיין - ספר מהנה עם הרבה הומור וכמה הברקות שנונות וחמודות ביותר.

תקציר:
"זה תמיד מתחיל במהירות שיא. שני אנשים יושבים מול מסך המחשב ומנהלים משחק פינג פונג או אולי נכון יותר לומר משחק טניס, כי החבטות ארוכות יותר ותמיד יש הגשת פתיחה שרצוי שתהיה אלגנטית מאוד. עם דן זה התחיל באלגנטיות. "
לרות מנדלשטיין, רווקה תל-אביבית בת 32, 178 ס"מ בלי עקבים, עובדת בחברת היי-טק, בעלת לשון חדה והתנהגות חסרת מעצורים, נמאס. נמאס לה לצאת לדייטים עם גברים שהיא פוגשת באינטרנט ולהתאכזב שוב ושוב.
נמאס לה להשקיע, להתאמץ, להיות נחמדה, מבינה, סקסית וקלילה ואז לסבול משברון לב או מהאנגאובר זוועתי או גם וגם - עד הדייט הבא. אמא שלה מתה, אבא שלה נעלם כשהיתה ילדה וסבתה האהובה מתחילה לדאוג.
רות מגיעה למסקנה ששיטת הבחירה שלה לא מוצלחת, ומחליטה לערוך סינון מוקדם. למצוא דרך להביא אל תיבת האימייל שלה רק גברים שמתאימים לה. בעזרת חברותיה הטובות, אורנה ואיילת, היא מחברת את השאלון המושלם ומעלה אותו לפרופיל שלה באתר ההיכרויות החביב עליה. אין לה מושג לאן זה יוביל אותה, או, נכון יותר, את מי זה יוביל אליה.
רות פוגשת כמה וכמה גברים שנענים לאתגר וממלאים את השאלון המפתיע שלה. היא מתלבטת, מתחבטת, בודקת אותם מכל הכיוונים, ובסופו של דבר נשארת עם שניים, שהגיעו אל הישורת האחרונה.

האם תבחר את דן המקסים, טוב הלב, היציב והמשקיען, או דווקא את רם – שהוא... ההפך הגמור?

הכחול שבעינייך

הכחול שבעינייך / ג'וד צ.

309 עמ'. הוצאה עצמית.

וואו. איזו רכבת הרים רגשית מטלטלת הספר הזה העביר אותי!

צחקתי, בכיתי, התרגשתי, פחדתי, התרגזתי, נדלקתי, התגעגעתי...

אתחיל ממה שהייתי מתקנת - 

*הגהה ועריכה נוספת לסימני הפיסוק. אני קשוחה בקטע הזה. 

אבל - וזה אבל חשוב - במקרים רבים פיסוק בעייתי בא ביחד עם שפה דלה. כאן זה ממש לא המצב.

*הייתי גם מוותרת על אחרית הדבר - סתם כי זה סיום נפוץ מדי בז'אנר הזה, ולא אפרט כדי למנוע ספוילרים. שאר הספר מפצה על זה, בכל מקרה.

ועכשיו לדברים הטובים, ויש הרבה:

* כתיבה ושפה - השפה יפה, הכתיבה קולחת, ושזורה בדימויים שנונים ומבדרים ובהומור משובח, שגרם לי לחייך ואפילו לצחוק בקול רם.

* דמויות - הדמויות ממש חיות לנגד עיניי מרוב שהיו אמיתיות ומוחשיות. לא מדובר פה בעוד דמויות שבלוניות של סיפור רומנטי. יש להן המון אופי, לכל דמות יש סיפור אישי ועבר משלה, תחביבים, שאיפות וחלומות. אני ממש יכולה לראות את עצמי מתחברת איתן במציאות :)

* עלילה - וואו. וואו. כמה הפתעות ופיתולים חיכו לי במהלך הקריאה... הייתי חייבת להמשיך לקרוא כדי שאוכל לחזור לנשום סדיר. שילוב מסחרר ולא צפוי בין רומנטיקה מרגשת שעושה דפיקות-לב, למתח עוצר נשימה, ממש עד הרגע האחרון. זה לא עוד סיפור רומנטי במבנה שבלוני וצפוי, וזה כל מה שאוסיף לומר בנושא. אני לא רוצה לקלקל :)

* חום הלב ואש הגוף - בואו לא נשכח שזה לא רק סיפור אהבה, אלא גם רומן ארוטי. ומה אגיד לכם? הכינו את המגבונים! וגם מאוורר צמוד... החלקים הלוהטים של הספר משובחים, מגוונים ונפלאים, וגורמים לטמפרטורה וללחץ הדם לנסוק לגבהים.

תחזית מזג האוויר: חום ולחות במקומות הנמוכים. 

זהב ודיו

זהב ודיו / אילת סוטיצקי
ספר שני בסדרת תחרה וצבע
350 עמ'. הוצאת אהבות.

לביקורת שלי על הספר הראשון בסדרה

זאת לא קטילה, להיפך.
זה הקטע שלי עצמי, ולא קשור לכישורים ספרותיים או כתיבה. להיפך.
אני מתה על אילת - כאדם וככותבת. אישה אמיצה ואינטיליגנטית.
את הכתיבה של אילת אהבתי גם כשלא יכולתי לסבול את טליה.
אבל... כנראה שיש לי בעיה עם טרילוגיות... מסתבר. כי עזבתי את הספר באמצע לעת עתה (דגש על "לעת עתה").

****אזהרת ספוילר חמורה!!!! ל"תחרה וצבע" ו"זהב ודיו"****

את "זהב ודיו" אהבתי הרבה הרבה יותר מאת "תחרה וצבע". משהו בו הרבה יותר מקיף ורחב מבחינת נקודת מבט, והרבה יותר נוגע.
אז ככה - מה אהבתי?
הכתיבה סוחפת ונעימה כתמיד. אי אפשר לא לאהוב את הכתיבה של אילת, שאני מכירה עוד מהימים שהתפרסמה שלא כספר :)
הדמויות - לומדים יותר על בן. והוא מדהים. גבר נפלא ואוהב שגרם לי לדמוע מהתרגשות.
טליה - מתבגרת, מתפתחת, לוקחת אחריות על המעשים שעשתה ומכה על חטא. מתמודדת עם הקשיים שלה באמת, מתחילה לשתף את הסביבה, מזהירה אחרות שלא ינהגו כמוה. ויש סצנות שפשוט קדתי קידה ומחאתי לה כפיים בקול רם.
פשוט שאפו.
אבל משהו קרה לי אחרי עמוד 180 בערך. ליתר דיוק - אחרי שהיא קיבלה את ההצעה שלו לנסות להיות יחד, ואולי אפילו לגור יחד, ואחרי המון דמעות של שמחה והתרגשות על זה. הרי לזה אנחנו מייחלות כשאנחנו קוראות רומנטיקה - לרגע שבו שני הצדדים יבינו שהם לא יכולים לחיות זה בלי זו, מתגברים על המכשולים - ומחליטים להיות יחד.
הבעיה היא, שמשם ואילך - מבחינתי - העסק סגור. הסיפור נגמר. לא מעניין אותי מה קורה הלאה. לא מעניין אותי מתי הם מתחתנים, אם היא נכנסת להריון או לא ומתי ואיך, כמה ילדים יש להם, במה היא עובדת ואיזו בחורה מגניבה היא לוקחת כסייעת. בטח שלא מעניין אותי ראיון העבודה שלה עם הבחורה הזאת או ההסדרים הכספיים והחוקיים שכרוכים בזה. פשוט לא אכפת לי. הם יחד. זה מה שחשוב לי.
מבחינתי הייתי מכניסה את 180 העמודים האלה לספר הראשון וקוראת אותו כספר יחיד וזהו. אין לי כוח לטרילוגיות.
אז זהו. מצטערת. פרשתי :(
אין בזה כדי להעיד על הכתיבה או על הספר. זה לא הוא - זה אני :)
הכתיבה נפלאה ומרגשת כרגיל (וכאמור - יותר, לדעתי). אני גם מאמינה שאחזור לספר מתישהו, כי אני כן טיפה סקרנית לקרוא על ההתמודדות של טליה ובן עם הנושא שגילו לי שעומד לצוץ בהמשך.
אבל בינתיים - פורשת. הם ביחד וזה מה שחשוב לי כרגע (רבאק, הזלתי דמעות בגללם!).
כל היתר זה סוג של אנטי-קליימקס וירידה חדה במתח שלי.

אין לי, למעשה, אף מילה "רעה" להגיד.
ככה אני אישית מרגישה לפעמים לגבי ספרים מהז'אנר. זאת לא הסופרת ולא הספר, ובטח שלא כישורי הכתיבה :)


לביקורת שלי על הספר הראשון בסדרה

תחרה וצבע

תחרה וצבע / אילת סוטיצקי (ראשון בסדרת תחרה וצבע)

478 עמ'. הוצאת אהבות.

כתיבה מופלאה, נוגעת, אמיתית, חשופה וסוחפת.
דמות ראשית אמינה, עגולה ועמוקה.
שילוב הדברים שכולנו מכירים מימינו - בלוג, פייסבוק, טוקבקיסטים - קסום וחווייתי, ומאוד קל להתחבר לזה.

ו... הכתיבה הנהדרת הם הדבר היחיד שהחזיק אותי לאורך שליש מהספר לפחות. היו רגעים שבהם המשך הקריאה הרגיש לי כמו מטלה, והסתפקתי בקריאת 5-10 עמודים ביום, רק כדי להתקדם.

הדמות הראשית היא הבעיה העיקרית שלי - היא מעצבנת, בלתי נסבלת, אגואיסטית, אגוצנטרית, מרוכזת בעצמה, חופרת, משחקת משחקים מטופשית של בת טיפש-עשרה, לא רואה ממטר אף-אחד מלבדה, ובעיקר - מריצה לעצמה סרט בראש, ומתרסקת כשלא כולם חיים לפי התסריט שהיא רקמה. ובדרך היא רומסת את כולם בלי לעצור ולחשוב אפילו לרגע אחד.

לא ברור למה היא מתאהבת בבחור מלכתחילה, מלבד העובדה שהוא פשוט היה שם וזהו, ונתן לה קצת יחס. זה יכול היה להיות כל אחד, כי היא מתוסבכת ובודדה ומאוד צמאה לאהבה וחום. 

סצנות הסקס קצרות, לא מגוונות במיוחד ולא מרתקות, לא מעוררות, לא מלהיבות ולא מרגשות. הסקס גם מרגיש מנוכר וסתמי, חסר כמיהה ורגש אמיתיים, לא רומנטי בעליל, בין בחור שמצא לו יזיזה נוחה, לבחורה מתוסבכת שמאוהבת בו מעל הראש בלי סיבה נראית לעין מלבד אורגזמות (ואפילו לא רצף!), שמריצה לעצמה סרטים בראש, למרות שהוא ברור מאוד בכוונותיו כלפיה מהרגע הראשון ולאורך כל הזמן.

אחרי הדבר הנוראי והפוגעני שהיא מעוללת לו בסוף הספר - רוב האנשים היו מוציאים נגדה צו הרחקה, ומקווים שהיא תתרחק מהם ומהסובבים אותם ושלא יהיו להם יותר צרות. לא ברור לי איך יש המשכים לספר, שבסופם, כראוי בספרים מהסוג הזה - השניים האלה מאוהבים וחיים ביחד. הוא צריך להיות אידיוט כדי להתקרב אליה שוב. היא פשוט מסוכנת, וחוסר הכבוד שלה לפרטיות של מי שהיא טוענת שהיא אוהבת פשוט מחרידה. אאוטינג הוא אחד הדברים הכי איומים והרסניים שיש בעיניי בעידן הרשת. פשוט פשע בלתי-נסלח.

שורה תחתונה: זה לא סיפור רומנטי-ארוטי, זה סיפור על בחורה עם הפרעה קשה, וככזה - הוא מופלא ואמין עד מאוד, ובעיקר כתוב באופן נהדר וסוחף.
בזכות הכתיבה של אילת המקסימה - ולמרות הביקורת הנ"ל - כנראה שאמשיך לספר השני.

מרכבות באיילון / לימור מויאל

מרכבות באיילון / לימור מויאל

285 עמ'. הוצאת גוונים

הספר הזה הוא מעבר לעוד ספר טוב.

הוא מלא באהבה ותשוקה, ומסוגל להושיט יד ולגעת לכם ברגשות מכל קשת הצבעים - 
הוא יעציב אתכם (ועצוב זה הרי BLUE באנגלית), יגרום לכם להסמיק ולבעור באודם אש התשוקה, יגרום לכם להוריק מקנאה, יעורר בכם מחשבות נוגות בסגול כהה, ויגרום לימיכם להאיר ולזרוח בכתום ובצהוב.
אה, ויש גם ורוד, כמובן :)

הסיפור שופע חוכמה, תובנות ואמירות, שברור כי נכתבו בדם ליבה של הסופרת - ואפשר לחוש בזה ולהתחבר לזה, זה נוגע. כל אחד יכול למצוא את עצמו בין השורות.

הדמויות עמוקות, אמינות, עם סיפורי חיים משלהן, תקוות וחלומות. הרגשתי כאילו הן ממשיות לחלוטין, חיות ובועטות, ולאחר שבוע של קריאה, כאילו הן חלק מחבריי הטובים ביותר.

סגנון הכתיבה מרענן וייחודי. אם שמים לב - הסיפור מלא סמלים, מטאפורות ומסרים; כל שם, מקום ואפילו מזג-אוויר נבחרו בקפידה ויש להם משמעות.

את כל זה מלווה גם פסקול, שמהווה חלק קסום מהחוויה (ממליצה לקרוא עם יוטיוב לייד).

בכיתי, צחקתי, קיוויתי, התפללתי - והתאהבתי.

אני אוהבת לומר שאפשר לדעת שקוראים ספר טוב כשקשה לחכות לסוף הספר ולדעת איך הוא נגמר - אבל גם לא רוצים לסיים אותו.

אני מתגעגעת לדן ותום, אך הם באמת חבריי הספרותיים עכשיו, אז אולי פשוט אצור איתם קשר מתישהו... :)

לסיכום - מדובר ב-work of art וגם ב-work of HEART.

התשוקה לשרוד

התשוקה לשרוד / דנה לוי אלגרוד (ראשון בסדרת התשוקות)

414 עמ'. הוצאה עצמית.

וואו. לספר הזה יש פגמים רבים. אציין את אלו שהפריעו לי יותר מכל.

1.  כתיבה ועריכה.
הכתיבה מאוד לא בוגרת. דרושה עריכה רצינית כדי לתקן את המחסור בסימני פיסוק ראויים, שגיאות הכתיב, והשינוי המתמיד בנקודת המבט (שלעיתים משתנה באותו משפט!), דברים שהפכו חלקים רבים בספר למשונים ופשוט בלתי מובנים. זה במצב ממש ממש גרוע. מצטערת.

2.  "מרי סו".
הדמויות הראשיות הן, באופן מוחלט, "מרי-סו" (במקרה של אווה) ו"מרטי-סו" (אית'ן ואנטולי). 
הסבר: מרי סו - דמות שהיא בעצם הכותב עצמו (או לפחות איך שהוא רוצה להיות). לכן, באופן טבעי, דמות מושלמת; יפהפייה להפליא לרוב, בעלת צבע עיניים/שיער מיוחד ושונה; מוכשרת להפליא לרוב מחוננת מוזיקלית ובקסם; בעלת עבר טראגי; ולרוב קרובת משפחה או מאהבת של אחת או יותר מהדמויות הראשיות של הפאנדום. מרי-סו בזכר מכונה"גארי סטו",  אבל מאחר וזה פחות נפוץ, יש ווריאציות נוספות על השם. המונח 'מרי סו' נוצר בפאנדום בשביל הפאנדום המקורי של הסדרה "מסע בין כוכבים" כשפאולה סמית' כתבה סיפור הומוריסטי על לוטננט מרי סו, המושלמת להפליא, שמצילה את האנטרפרייז. 
פירוט רב יותר על המונחים (אנגלית): http://www.urbandictionary.com/define.php?term=Mary+Sue

אווה ואית'ן אינן דמויות אמינות בשום צורה. הן "מרי סו" אולטימטיביות פר אקסלנס.

בנוסף – כל הדמויות שטוחות לחלוטין. הן פשוט נורא יפות ומוכשרות, ואנחנו לא יודעים עליהן דבר – התקוות והחלומות שלהן, אהבות ושנאות, רקע מסוג כלשהו. הן פשוט פוסטרים של אנשים שמאוהבים בטירוף בגלל שהם כל-כך יפים ומושלמים עם עיניים מהממות...

3.  סצנות הסקס – 
אני מצטערת, הן פשוט משעממות עד מוות. ולשמוע דמות שנכתבה ע"י אדם בוגר חושבת שכל דבר מלבד התנוחה המיסיונרית הוא לא "לעשות אהבה" – נו, באמת! זה היה הגיוני אם הדמות הייתה בתולה בת 13, לא אשה צעירה מלאת אהבה ותשוקה בספר שהוא לכאורה ארוטי. זה על סף המביך. מצטערת.

4.  חוסר אמינות.

אז החבר'ה הצעירים האלה חוששים מהריון לא רצוי – ובצדק, זה סוף העולם וכל זה... אז למה לכל הרוחות הם לא עושים שום דבר כדי למנוע את זה?! אף-פעם. אפילו לא פעם אחת. בחייכם!
ו... איך ייתכן שבתים רבים פשוט מחכים להם ריקים – ובכל זאת, יום לאחר מכן ה"רחוב" מלא שכנים, שצצו יש מאין? לאנשים אפילו יש שם עבודות ובית-ספר... רגע – מה?
ואלו רק כמה דוגמאות.

5.  מערכת יחסים עם פוטנציאל אלים ומתעלל הם לא כוס התה שלי.
אית'ן הוא לא אלפא-מייל. הוא בריון אלים, יהיר ושתלטן, ואווה מפחדת ממנו ומהתגובות שלו באופן קבוע. היא מתחילה לפחד אפילו לדבר עם גברים אחרים!!! זה לא רומנטי! כל ההתנהגות שלו זועקת "בן-זוג מתעלל ואלים לפנייך – תברחי כל עוד את יכולה!"

לפעמים התקשיתי להאמין שאשה כתבה את זה... הרשו לי להזכיר לכם שזוהי אינה מערכת יחסים בדס"מית מהסוג של מסירת-שליטה-מוחלטת-בהסכמה-הדדית. זאת פשוט מערכת יחסים לא בריאה, מתעללת ומאוד מטרידה.
תראו בעצמכם. הנה לינק לכתבה על נושא חשוב מאין כמוהו! סימנים לכך שאת בקשר עם גבר אלים (או שעשוי להפוך לכזה): http://www.clalit.co.il/he/your_health/family/mental_health/Pages/abusive_partner.aspx

וזהו בערך. או לפחות, זה העיקר. 

צמד הספרים של דניאל גלטאואר

טוב נגד רוח הצפון + כל שבעת הגלים / דניאל גלטאואר
הוצאת "כתר"

קודם כל, את הספרים הללו קראתי לפני יותר מחמש שנים. לקחתי מהספריה את הראשון, ואחרי שקראתי - רצתי לקנות לי אותו שיהיה לי בבית. ברגע שיצא השני קניתי מייד, וקראתי את שניהם שוב :)

אח"כ גם קניתי אותם מתנה לאנשים שאני אוהבת, לפחות פעם אחת.

הדמויות: אמי וליאו.

העלילה: 

צמד הספרים מתחיל בהכרות ברשת, אבל לא הכרות רגילה - הכל מתחיל מטעות בכתובת מייל. אמי רוטנר מנסה לבטל מנוי למגזין כלשהו, ומגיעה אל ליאו לגמרי בטעות.

והטעות הזאת גורלית.

אחרי חלופת מספר מיילים שגויים נוספים, מביכים ומתנצלים - הם מתחילים להתכתב. ואת ההמשך קל - אבל גם קשה - לנחש. מחכות לכם הפתעות.

בתקציר הספר נכתב:

האם הודעת מייל שנשלחה בטעות יכולה לטלטל חיים שלמים?

"כשאני רואה מייל ממך בתיבה, הלב שלי הולם. כך זה היום, כך היה אתמול, כך היה לפני שבעה חודשים", כותב לֵיאוֹ לַייקֶה לאֶמִי רוטנר בעיצומו של הקשר ביניהם, שהחל בטעות קטנה בכתובת. הציפייה ההדדית למצוא הודעה חדשה בתיבה הופכת בהדרגה למרכז הווייתם של השניים, אבל לרגשותיהם אסור לקבל ביטוי בעולם שבחוץ.

לא אספר לכם איך נגמר הספר הראשון - פשוט לכו לקרוא את צמד הספרים המקסימים הללו. נסו להשיג מייד את שניהם, כי הספר השני ממשיך מייד בנקודה שהראשון נגמר בה, ולא תרצו להישאר באוויר.

הספר הזה נגע לי בהמון מקומות עמוקים ורגישים, והביא איתו תובנות על אהבה, על זוגיות ומשפחה, על החיים, וכ"כ כ"כ הרבה רגש והפתעות. הסיפור עכשווי ואנושי, מהסוג של יכול-לקרות-לכולנו, והכתיבה קולחת, נוגעת וסוחפת.

יותר מחמש שנים אחרי, והסיפור עדיין חי אצלי בראש - ובלב.

השיגו לכם אותם - ותתכוננו להתאהב.

סודות באחוזת השושנים

סודות באחוזת השושנים / הילה ארוון.
הוצאת ה. ארוון. 572 עמודים.

איזה כייף של ספר. שונאים-סיפור אהבה עם המון הפתעות, עליות, מורדות, מתח והתרגשות.

הדמויות הראשיות: רומי ויואב. דמויות עגולות בעלות היסטוריה, אופי ועומק, שגם מתפתחות במהלך הספר, ממש אל מול עינינו.

העלילה: 

רומי מנסה להציל את אחוזת השושנים מהרס בידי דחפוריו של יואב, יזם נדל"ן רב אמצעים והשפעה.
פרוייקט שימור אתרים רגיל מתגלה כמקור לדרמות, תעלומות, היסטוריה משפחתית, ואפילו רצח ישן ועלום-שם.
כשגנב מסתורי מתחיל לפעול באחוזה ולסחור בעתיקות - חייה של רומי מסתבכים ומתהפכים. אבל על הדרך פורצת לחייה גם אהבה, ממקום לא צפוי ומפתיע.

יומן ישן משתלב בעלילה וחושף תת-עלילה נוספת ומקבילה, ומהווה את אחת הפנינים הכי נפלאות ויקרות בספר הזה.

הכתיבה קולחת, יפה, ומלאת פרטים. 
ניכר כי המחברת כתבה על דברים שהיא בקיאה בהם וחקרה אותם. למדתי לא מעט מהספר הזה, וזה ערך מוסף נפלא, שמעלה בעיניי את ערכו של ספר, והופך אותו מספר טוב לספר מצויין.

הסוף מקסים, מפתיע, ושובה לב כמו הספר כולו.
שורה תחתונה - לא להחמיץ.

(סקירה זו נבחרה לניוזלטר של הוצאת ePublish בינואר 2016)