המקום הכי טוב בעולם / איילת צברי

המקום הכי טוב בעולם / איילת צברי

עם עובד, 2016. 253 עמ'.

מניסיוני, הן מתוך הכרות עם קוראים ברשתות החברתיות, והן כספרנית, אנשים לא מחבבים ספרים שהם קבצי סיפורים.

במקרים רבים, האנטי הזה אינו מוצדק. סיפורים קצרים יכולים להעביר את הזמן בנסיעות קצרות, בתורים, לפני השינה... ולפעמים הסיפורים גם פשוט מופלאים.

וזהו המקרה כאן. איילת צברי, ישראלית שחיה בקנדה, כתבה את הספר באנגלית, ומדובר כאן בספר שהוא גם ישראלי וגם מתורגם. 

באופנים רבים - כך גם אחד-עשר הסיפורים בספר. כפי שנכתב בתקציר, כל סיפור מפגיש אותנו עם דמויות שבכל הנוגע לישראליות שלהן, חיות בזהות כפולה, חצויה או מעורבת, ויש לציין שכל סיפור ניגש למקומות הללו מנקודת מבט אחרת, ייחודית ומעניינת. כל סיפור הוא גם נקודת מפגש/חיכוך בין הישראלי לבינלאומי, בין הגעגוע למקום הזה שאנו חיים בו לבחירה/לצורך לחיות במקום אחר.

חלק מהסיפורים נקטעים בשום מקום, לחלקם יש סוף פתוח, חלק מסתיימים בסוף הנתון לפרשנויות שונות, וחלק בסוף חד וחלק.

מכולם נהניתי.

הכתיבה של איילת משובחת, סוחפת ומאוד נוגעת והתרגום בהתאם. התיאורים הרגישו לי כאילו נכתבו במחשבותיי שלי - מדוייקים, קולעים, נוגעים. בעיקר עבור מי שהיה ממש שם וחי את מה שהיא מתארת.

"הרגשנו חלק מדור ושהחיים נוצרו רק למעננו ושלעולם לא נחלה ולא נזדקן ושום דבר רע לא יקרה לנו. עכשיו, יותר מעשר שנים אחר כך, רבין נרצח בהפגנת שלום; מחבלים מתאבדים מתפוצצים באוטובוסים ובבתי קפה; כל החברים שלנו עברו לפרוורים, קנו דירות וילדו ילדים."

שורה תחתונה - אל תפסלו רק כי מדובר בסיפורים קצרים. הכתיבה של איילת שווה את זה. ממליצה מאוד.

סיפורה של שפחה / מרגרט אטווד

סיפורה של שפחה / מרגרט אטווד
כנרת זמורה דביר, 2012. 237 ע'.

הספר הזה ותיק בשטח, ובמשך שנים הייתי בטוחה שהוא עוסק בתקופת העבדות בארה"ב. למרות שזהו נושא מרתק בעיניי, הוא גם לא קל, אז הספר המשיך לנוח לו בשקט על המדף בספריה, ממתין לי בסבלנות.

ואז עלתה לאוויר סדרת הטלוויזיה המבוססת עליו, והספר הפך ל"רב-מכר" בספריה, והדבר עורר את סקרנותי.

בדקתי במה הוא עוסק, ולהפתעתי גיליתי שמדובר בדיסטופיה (סדר חברתי אלטרנטיבי מבעית), ז'אנר שמי שעוקב אחריי כבר יודע, שהוא אחד האהובים עליי ביותר.

צללתי לתוך הספר, ומהרגע הראשון הוא היה מבעית, מרתק, עוצר נשימה, וכתוב מדהים. גם התרגום של סמדר מילוא איכותי עד כאב, ועוזר למחברת להעביר אותנו חוויה עזה ומטלטלת.

בתקציר נכתב:

רפובליקת גלעד מציעה לשֶלְפְרֶד אופציה אחת בלבד: ללדת ילדים. אם לא תעשה זאת, היא צפויה, כמו כל מתנגדי המשטר, להיתלות על החומה או להישלח אל אחת המושבות ולמות שם מוות אטי ממחלת קרינה. אבל גם תנאי חיים דכאניים אינם יכולים למחוק את התשוקה המינית - לא שלה עצמה ולא של שני הגברים שעתידהּ תלוי בהם.

נשמע חזק? אז זה הרבה הרבה מעבר לזה. הספר לא עוסק במחיקת תשוקה מינית כפי שניתן אולי להבין בטעות מן התקציר. הוא עוסק בכבוד האדם וחירותו, בזכויותיו הבסיסיות ביותר, כולל חופש המחשבה והזכות להימנע מפגיעה גופנית ומהשפלה, בדברים שאנו בחברה המערבית לוקחים כמובנים מאליהם.

זה קשה וזה כואב. זה חשוך ומרסק. לא בכדי עברו כמה חודשים מאז שסיימתי את הספר ועד שהצלחתי לכתוב עליו.

בכתיבה קולחת ואמנותית גם יחד, מכניסה אותנו אטווד, אמנית מילים של ממש, לנימי נפשה של הגיבורה, שאיתרע מזלה לחיות בעתיד דיסטופי מפחיד ומצמרר, בו אין לה זכות קיום כאדם בעל רצונות, מחשבות, תשוקות ואהבות, אלא ככלי שרת בלבד, בידי המשטר, בידי אנשים, בידי כמעט כולם. מיום שבו חל מהפך שלטוני בארה"ב, היא איננה עוד אדון לגורלה, למשפחתה או לחייה. הכל נלקח ממנה, כולל כבודה העצמי. וכל מחשבה מבעיתה ומטלטלת, כל תחושה, כל כאב ופחד - מתוארים במילים מדוייקות שיוצרות תמונות חדות וברורות, ותחושות חדות עוד יותר. כתיבה שהיא פשוט עוצרת נשימה.

אני נמנעת מלהיכנס לזוועות שהגיבורה עדה להן (או חווה בעצמה) כדי להימנע מספוילרים, אך מדובר בזוועות פיזיות ומנטליות גם יחד. הודות לכתיבתה הנפלאה של אטווד - את אלו המנטליות תחוו יחד איתה, והן גם לרוב אלה המזעזעות ביותר.

קל מאוד להתחבר לגיבורה, להזדהות עם תחושותיה, להבין אותה ואת מניעיה, מדוע היא פועלת כפי שהיא פועלת, ולא אחת מצאתי את עצמי תוהה מה הייתי עושה אילו הייתי במקומה; ואז הפחד שטף אותי. לא הייתי רוצה להיות במקומה. איש לא היה רוצה.

החלק המפחיד והמטלטל באמת הוא, שלמרות שמדובר בעתיד בדיוני - הוא אינו בלתי אפשרי. ג'ואן (שלפרד) היא אישה רגילה שיכולה להיות כל אחת מאיתנו, והמציאות המחרידה שאליה היא נקלעת היא אולי בדיונית, אך לאו דווקא דמיונית. 

שהרי המין האנושי כבר הראה לכולנו (שוב ושוב ושוב) לאורך ההיסטוריה אילו זוועות בלתי-נתפסות הוא מסוגל לחולל, והספר נותן כל כך הרבה חומר למחשבה, שהוא עלול להדיר שינה מעיניכם.

ספר חובה לשוחרי הדיסטופיה.

ספר חובה לשוחרי חירות האדם.

לחצו כאן לקריאת פרק ראשון

צפו בטריילר לסדרת הטלויזיה:

הו מכשפה אדמונית!

הו מכשפה אדמונית! / פרנסיס סקוט פיצג'רלד

נהר ספרים: 2017, 78 ע'.

תרגום: ניצה פלד.

כשספר מתחיל במשפט "מרלין גריינג'ר עבד בחנות הספרים..." - אני לא יכולה להתאפק מלקרוא אותו.

גם מרלין, גם גריינג'ר (כמו הרמיוני, הנפש הספרותית התאומה שלי), גם חנות ספרים, וגם רוז מקגוון על הכריכה (מי שגילמה את דמותה של פייג' בסדרה "מכושפות" שהייתי מכורה אליה אי-אז בניינטיז ובתחילת המילניום, ועד היום רוב פרקיה מוקלטים אצלי על... קלטות וידאו, רחמנא ליצלן!).

הכל נשמע מבטיח ומפתה.

אבל הספר, מבחינתי, לא קיים שום הבטחה. אפילו לא קרוב.

הוא מעצבן, מדכא, חסר פואנטה ברובו (ואני מציינת "ברובו" כי אמורה להיות לו פואנטה - היא פשוט ממש לא עברה בעיניי), בלתי אמין - לא ההתרחשויות, לא המניעים של הדמויות ולא ההתנהגות שלהן. 

אם הספר לא היה קצרצר, אין שום סיכוי שהייתי ממשיכה לקרוא אותו.

כבר ציינתי שהוא נורא מעצבן?

בקיצור, בעיניי - בזבוז זמן מוחלט.

האיש שאהב את הטלפון שלו יותר מדי

האיש שאהב את הטלפון שלו יותר מדי / יובל אברמוביץ'

הרשימה הוצאת ספרים, 2017. 46 ע'.

כשיובל אברמוביץ' כותב ספר - אני משתדלת לקרוא אותו כמה שיותר מהר.
וכאן מדובר בספר גרפי מקסים, שקוראים במהירות הבזק, והוא גם משעשע וגם עצוב.
הספר מזכיר בצורתו ספר לגיל הרך, אבל הוא נועד לילדים גדולים, ובעיקר לכל מי שמחובר למכשיר הטלפון שלו 24/7 ולא מסוגל להתנתק ממנו גם כשראוי מאוד לעשות זאת...
נועד לאנשים ששוכחים להתנתק לפעמי מהמסך, להזדקף, ולראות את כל היופי שנמצא ממש סביבם.

רבים טוענים כנגד עידן הסמארטפון, וביקורות רבות כבר נכתבו / צולמו / צויירו על הנושא.
לרוב אני לא מסכימה עם הביקורות הנוקבות הללו - הטלפון החכם שומר אותנו מחוברים, לא מנותקים, ואני אומרת את זה מניסיון אישי עד מאוד.
אישית, גם אני מחוברת לטלפון החכם שלי שעות רבות ביממה - אני נעזרת בו לצרכי עבודה, אני מתקשרת דרכו עם משפחה וחברים ברחבי הארץ והעולם, אני מגיעה בעזרתו למקומות, משיגה דרכו מידע, לעיתים בזמן אמת ולעיתים מאוד חיוני, ואני גם קוראת בו ספרים!
אבל, לכל דבר יש גבול ומידה, ויש דבר כזה יותר מדי.

והספר הזה נוגע בנקודות הללו בצורה רגישה, נוגעת ומקסימה, בלי להטיף, מלווה באיורים חמודים שהם נפלאים בעיניי, וכמו תמיד אצל אברמוביץ' - גם בצורה שנונה שאי אפשר לא להתחבר אליה.
הסוף מפתיע, ובעיניי מעורר מחשבה ובעיקר בעיקר - נורא עצוב (וזה לא ספוילר, כי לא תצליחו לנחש).

5 כוכבים. ממליצה מאוד.

לעמוד הרשמי של הספר באתר של יובל אברמוביץ'

ותמאן ושתי

ותמאן ושתי / חוה עציוני-הלוי

מודן, 2017. 374 עמ'.

וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ

כחובבת סיפורי תנ"ך (כן, יש אתיאיסטים כאלה), יש לי כבר את רוב ספריה של חוה עציוני-הלוי. בפרט שהיא מתמקדת בנשים בתנ"ך, שלא מקבלות מספיק חשיפה, לא בתנ"ך עצמו, ולא בלימודי התנ"ך המקובלים שכולנו למדנו. עדיין לא קראתי אותם, הם חלק מערימת הספרים הבלתי נגמרת שממתינה לי שאקרא אותם. בספר הזה זכיתי לשמחתי בהגרלה-תמורת-סקירה בקבוצת הפייסבוק "קבוצת קריאה לאנשי ספר", והוא קפץ לראש רשימת הקריאה.

וכמה כייף לכתוב סקירה על ספר כזה.

עלילה:

את העלילה, על פניה, כולנו מכירים. את הספוילרים כולנו שמענו מילדות, בכל פורים מחדש. אבל בתנ"ך כמו בתנ"ך, הכל מתומצת ולא מעמיק, ואפילו בטקסי ביה"ס לפני חופשת פורים, איש לא סיפר לנו איך באמת הרגישה ושתי ומה גרם לה למרוד, איך הרגישה אסתר שכעול גאולת העם רבץ על כתפיה, ומה עבר על שתיהן בחצר הארמון, בהרמון הנשים ובכלל.

הסופרת לוקחת אותנו אחורה בזמן לילדותה של ושתי, למה שהוביל אותה אל כס המלכות על תככיו ומזימותיו, ואל הרגע בו היא מסרבת להיות מרמס לרגליו של אחשוורוש, ובמקביל אנו נחשפים לאסתר ומרדכי, ונעים בזמן עד המלכתה של אסתר ומשימת ההצלה המוטלת עליה.

קו העלילה עוסק בעיקר בוושתי, אך בשלב מסויים סיפוריהן של שתי המלכות משתרגים יחדיו, וכל אחת גם מקבלת אפילוג משלה.

הדמויות, יש להניח, מוכרות לכולנו מסיפור מגילת אסתר, אבל אנו זוכים להכיר אותן לעומק, את רגשותיהן ומחשבותיהן, וכן מספר דמויות נוספות שרובנו לא מכירים (או לא זוכרים), שנותנות עומק ורבדים רבים לעלילה. כולן קורמות עור וגידים לנגד עינינו, למרות קיומן בתקופה תנכ"ית ובמללכת פרס ומדי, מהודו ועד כוש.

הכתיבה

שפה מופלאה, שלמרות היותה גבוהה מאוד, כמעט מקראית, היא מאוד סוחפת וקולחת, חיה ובועטת. בעיניי כתיבה טובה היא כזו שמרוממת את הרוח ומעלה אותי למקומות חדשים, וכאן זה בדיוק המצב. לרגעים פשוט נפעמתי. 

"מנגד, שלהבת האור הבהירה, שכתמיד ניצתה בה כנגד האופל, הייתה גם היא גדולה וחזקה מאי-פעם. והקול הבוקע מן השלהבת לחש לה שיש דברם גדולים ועצומים מחייה היא: שאם תישאר ספונה בארמון ותעמוד מנגד עת בני עמה יירצחו, קול דמי אחֶיה יצעק אליה מן האדמה, מאותה האדמה אשר תפצה את פיה כדי לקבלם מידיה המגואלות בדמם, והקול יהדהד בנפשה עד כי תשאל את נפשה למות."

וזו רק דוגמא אחת. הכתיבה לאורך הספר כולו פשוט קסומה.

ממליצה לאוהבי הספרות והשפה, ובמיוחד לחובבי תנ"ך בפרט ואגדות עממיות בכלל.

אה, כן - אם יש משהו שאני ממליצה עליו במיוחד, זה לשמור לעצמכם את הספר ולקרוא אותו לקראת חג הפורים. זה פשוט מתבקש, ונראה לי שיכול להפוך את החג להרבה יותר שמח, ולכל כוסית שתשתו עד-דלא-ידע להרגיש יותר משמעותית ומשכרת.

חיים שלמים לחיות

חיים שלמים לחיות / איילת סווטיצקי
דבש הוצאה לאור, 210 עמ', 2017

הצעה אחת.

שישה ימים.

חיים שלמים לחיות.

שבע המילים האלה שנכתבו על הכריכה גרמו לי להסתקרן, ולתת לאיילת סווטיצקי הזדמנות נוספת.

למה נוספת? כי כשרוב חובבות הרומנטיקה המקומיות התעלפו בהתרגשות רבת דמעות מסדרת "תחרה וצבע" - אני הייתי במיעוט. שיעמם לי, לא סבלתי את טליה ואת האגואיזם הטרחני שלה, חשבתי שהיא צריכה לטפל בעצמה בצורה מקצועית רצינית, ובאופן כללי קיוויתי שבן יזרוק אותה וישמור ממנה מרחק לנצח למען טובתו האישית. בשליש הספר השני בסדרה נשבר לי מהחפירות המעייפות, מהזוג הזה, ובעצם מהסדרה כולה, ונטשתי אותה לאנחות (ולהנחות).

לסקירה על תחרה וצבע

לסקירה על זהב ודיו

ולכן, חיים שלמים לחיות היה הפתעה נעימה ומרעננת בשבילי.

כתיבה

הכתיבה אפילו לא דומה לסגנון (המייגע) שזכרתי מ"תחרה וצבע". משהו טוב עבר על סווטיצקי בזמן שחלף - הכתיבה בחיים שלמים קולחת, נעימה, סוחפת ומרעננת. נצמדתי למדיסון ולסיפור שלה, התאהבתי בה, ולא רק שהיא לא חפרה לי - ממש חיכיתי לרגעי הפנאי שבהם אוכל לחזור לספר ו"להקשיב לה" עוד.

אין שום דמיון בינה לבין טליה. ומבחינתי - זו ברכה. זה גם ח"ח לכותבת שלא טבעה בתוך השטאנס. נייס.

חשוב לציין שאני לא חובבת גדולה של גוף-ראשון-הווה. גוף ראשון בעבר זה בסדר גמור, אבל הווה? כבר התייחסתי לזה בעבר בבלוג. יש בזה איזשהו חוסר הגיון. וכאן זה לא הפריע לי. כנראה שכשמשהו כתוב טוב, זה לא ממש משנה.

מה שמביא אותי לשפה. שפה תקנית ותקינה בספרים אמורה להיות עניין מובן מאליו שלא אמור להיות חלק מסקירה, אבל, לצערי, בים של ספרי רומן ארוטי שנפלטים להם בישראל מכל מקלדת מזדמנת, רבים מהם לוקים בשפה שנעה בין לא תקנית ומלאה שגיאות לסתם הזויה ולא באמת עברית. כאן זה לא המצב. השפה, כמו הסגנון הכללי, קולחת ונעימה, המשלב מתואם, העריכה הלשונית מצויינת. פשוט נהדר.

סיפור העלילה

רומן סינדרלה קלאסי, על הבחורה התפרנית וחסרת המזל, שעומדת לפגוש את אהבת חייה בדמותו של נסיך מולטימיליונר שעומד לגרום לה מולטיאורגזמות, מכל הסוגים (גם אלו הרגשיות, המנטליות והאופנתיות).

שום חדש בעניין הזה, כולל וי על כל הסעיפים ההכרחיים בז'אנר (אפילו מזכיר רומנים של הוצאת "שלגי") - אבל, וזה אבל חשוב! - כפי שכבר ציינתי בסקירה אחרת, לפעמים זה בדיוק מה שאנחנו רוצים. את האגדה, את הפנטזיה, את הסוף הטוב המובטח. לא סתם אגדת סינדרלה מחזיקה מעמד משחר ההיסטוריה ועד ימינו - זה פשוט עובד.

אבל גם רומן רומנטי שכזה אמור להיות כתוב טוב, קולח וגם עכשווי - וכאמור, כאן הוא כתוב מקסים. 

הסצנות הלוהטות

כאן אגיד פשוט: בול! מינון מדוייק וקולע, בטיימינג מושלם לסיפור. אם יש משהו מאוס, זה רומן שיש בו יותר סצנות סקס מעלילה, ושברור שהן נכתבו רק כדי למכור ולא כחלק מהתפתחות הדמויות כזוג ובכלל. כאן המינון, הטיימינג והפירוט - מושלמים. בדיוק במידה הנכונה מכל בחינה. זה מסוג הספרים שאם תסירו מהם את הסצנות הללו - עדיין יישאר תוכן, עדיין יהיה סיפור. בדיוק כמו שצריך. ח"ח ענקי ממני הן לכותבת והן (אני מנחשת) לעורכת.

מה הציק לי (מכיל ספוילרים קלים בלבד)?

המספרת, מדיסון, הרגישה לי... ישראלית. לא הצלחתי להאמין שהיא אמריקאית מבטן ומלידה. אולי כל זה היה עובד טוב יותר אילו היא באמת הייתה ישראלית, שבחרה להתרחק מהארץ בדיוק מאותן סיבות שמוזכרות בסיפור, והכירה את הגיבור שלנו באופן די דומה לזה שמתואר בספר. עבורי זה היה עובד טוב יותר.

גם הכינוי שלה לפטרישיה - פטרוזיליה - לא תופס, כי פטרוזיליה לא נקראת כך באנגלית... וחבל, כי זה היה ממש חמוד. 

מעולם לא אהבתי את ההתעקשות של כותבות ישראליות לכתוב עלילה בחו"ל. לרוב זה מיותר, לפעמים האמינות נפגעת, ולי זה תמיד הרגיש מעט מתנשא, כאילו שום דבר פה לא טוב מספיק, לא מעניין מספיק, לא רומנטי ולא יפה מספיק.

ולסיום - בעיניי, באופן אישי, האפילוג פשוט מיותר. כותבות יקרות, תנו לי לסיים את הספר ולהניח אותו לייד המיטה כשבראשי תמונת הסיום המקסימה של הזוג שצועד יד ביד/מתנשק/נוסע לעבר השקיעה ועם ה"חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה" (או כל עוד טוב להם ביחד). 

תנו לי לדמיין לבד מה קרה ב"אושר ועושר" הזה ואל תדחפו לי לגרון את ה"כעבור שנה/שנתיים/וכו', חתונה/הצעת נישואים+הריון/לידה/תינוק+חיים בורגניים מאושרים ובנאליים להחריד. הרגתן לי את הרומנטיקה. 

לטעמי, זה מיותר. איך נגמר המחזמר "גריז"? כשהם מתנשקים ונוסעים אל האופק. ו"אישה יפה", שהוא אחד מפסגות הרומנטיקה ההוליוודית? ו"ריקוד מושחת" (עוד אחת מהפסגות הנ"ל)? ראיתן שם חדר לידה או אולם חתונות? בטן תופחת או טבעת מנצנצת?

אז תקשיבו להם. הם יודעים מה הם עושים שם בהוליווד. תודה.

סיכום:

ספר רומנטי קולח ומקסים. ממליצה בחום למי שחשקה נפשו ברומנטיקה קלאסית מתוקה שכתובה היטב. 4 כוכבים ממני (גם בגודרידס).

אין א ריליישנשיפ

אין א ריליישנשיפ / תמר בלומנפלד

[קומיקס]

כתר, 2017. 

למרות היותי גיקית גאה, אם יש משהו שמעולם לא אהבתי - זה קומיקס...
לא התחברתי לזה, אני מעדיפה לדמיין את המתרחש בעצמי, והציורים עשו לי ברדק בעיניים.
ועדיין - הקומיקס הזה עורר את סקרנותי מהרגע הראשון.
קראתי אותו תוך יום אחד, ו... נהניתי מכל רגע!
הוא עכשווי, קצבי וקולח, שנון, לא מתנצל, בוטה וחסר בושה, משעשע, ציני ומאוד אמיתי... ובדיוק כמו שהובטח בתקציר - מאוד לא פוליטקלי קורקט.

"זו הייתה מינימום ההוקרה שהייתי ראויה לה, על מפעל חיים של אורחת מצטיינת בחתונות של כל הפייסבוק ואחותו. ביליתי שעות במכונית בפקקים של חמישי בערב כששדרנית גלגל"צ עם קול של ראשג"דית דוחפת לי מרשמלו ווקאלי למוח ודילגתי על ארוחות כדי להגיע מורעבת לבופה ולהצליח להכיל כמה שיותר..."

ההומור נמצא בכל מקום - מאוד מומלץ לא לדלג אפילו על הפרטים הקטנים בכל ציור, איור וכיתוב - שמות, שלטים, והבעות פנים - לכל דבר יש משמעות ובכל דבר ניכרת המחשבה.
העלילה: בדיוק מה שכתוב בתקציר. אין צורך שאוסיף דבר.
הכתיבה - מענגת. הציורים - צבעוניים, נעימים לעין וללב (למרות הריח הכבד של הדפוס הצבעוני פשחות נעים לאף...).
אם היוצרת הזו, תמר בלומנפלד, תוציא עוד ספר כזה - אין סיכוי שאחמיץ אותו.
וכמובן, הספר גרם לי גם ללכת להציץ בבלוג שלה - וגם בביקור קצר שם כבר מצאתי פנינים. 
למרות שאת הסוף קצת פחות אהבתי, זה לא באמת משנה. 
כמליצה (למבוגרים בלבד). 
כייף של ספר!

נ.ב. אה, כן - הייתי מוסיפה מספרי עמודים. גם כך קל נורא ללכת לאיבוד בקומיקס...

מסורת אירית

מסורת אירית / רבקה סאסי
יהלומים, 2017.
322 עמ'.

דניאלה משתכנעת לנסוע לטיול נשים באירלנד, ואין לה שמץ של מושג איזה מהפך עומד להתחולל בחייה.

ספר הביכורים של רבקה סאסי הוא ממתק רומנטי חמוד ומקסים, שהצליח להפתיע אותי מאוד.

הכתיבה נעימה וזורמת, והסיפור פשוט מתוק. כזה שיעשה לכם חשק להתכרבל ולהתפנק עם מי שאתם אוהבים, ואולי גם לאכול איזו לחמניה מרוחה בדבש.

מה הייתי מלטשת?

הספר לא חף מכל מיני טעויות ניסוח קטנות, שעריכה טובה הייתה עולה עליהן. "שמתי את הכריך במגש", למשל (במקום "על המגש"). אבל אין המון כאלה, וזה לא ברמה שמפריעה לרצף הקריאה. גם מחסור קל בסימני פיסוק פה ושם - ושוב, לא ברמה שהורסת את הספר. 

כמו כן, כפי שקורה לעיתים קרובות בספרי ביכורים, יש בסיפור קצוות חדים - הדמות רואה הכל כהכי הכי - המראה הכי יפה שראיתי, חיי התמוטטו והתהפכו תוך זמן קצר, ושאר הקצנות שאפשר היה ללטש ולשייף.

משלב לשוני - מדי פעם הרגשתי איזושהי חריקה של חוסר אחידות במשלב הלשוני, אבל גם כאן זה לא נורא. לא מדובר בפערים קיצוניים. 

אמינות וידע

"האם את מאמינה באהבה ממבט ראשון?" - שאלה שעולה בספר כמה וכמה פעמים. אני, אגב, מאמינה. ועדיין - בהתחלה נראה היה שיש משהו לא הגיוני בהתאהבות המיידית הכה מוחלטת של הדמויות (בעיקר הגברית), אבל - אני חייבת להודות שבסוף הכל מתבהר ומה שנקרא - עושה שכל. לא אגלה יותר מזה כדי לא לספיילר. ח"ח ממני באגף הזה.

ניכר שהמחברת מחבבת את אירלנד וגם יודעת עליה לא מעט (או שחקרה את הנושא). זה משתקף בסיפור, ולמדתי כמה דברים חדשים. אני אוהבת ללמוד דברים חדשים מספרים, גם כשזה רומן רומנטי. ערך מוסף, למה לא?

נגיעה אישית
קלאדה - אחד הסמלים הקלטיים שאני הכי אוהבת וגם מחוברת אליו אישית. קיוויתי שהקלאדה תעלה בסיפור, וממש שמחתי כשזה קרה. בהחלט עוד ח"ח ממני, בנימה אישית.

סגנון 

הספר הוא רומן רומנטי מובהק, שאוהבי הז'אנר מאוד יתחברו אליו. זה כולל את כל התבנית - אהבה בלתי אפשרית ובלתי צפויה, מלאת מכשולים, צד אחד רוצה והשני רוצה אבל פוחד, כשזה מתממש והכל זורם מופיע/ה אקס/ית, עושה בלאגן ליחסים, אבל בסוף הכל מתגלגל בסדר. אז כן, זה תבניתי, ממש לפי הספר, אבל לפעמים זה בדיוק מה שאנחנו רוצים וצריכים, וסאסי יצקה לתוך התבנית הזו מותק של סיפור.

ספר קליל וכייפי, חמוד חמוד חמוד.

הקרקס הנסתר

הקרקס הנסתר / ג'ניפר איגן
עם עובד, 2015. 411 ע'.

לשירותכם, התקציר מגב הספר:

השנה היא 1978, אבל פיבי או׳קונור בת השמונה עשרה חיה את שנות השישים. במקום להתענג על נעוריה, במקום לתכנן את עתידה, היא חיה בעבר, מקדשת את זכרו של אביה, צייר חובב שמת מסרטן, ובעיקר מחקה את אחותה הגדולה פיית׳, ילדת פרחים סוערת וכובשת שמתה מוות טרגי בטיול באירופה.

בהחלטה פזיזה פיבי מחליטה לשחזר את טיולה של אחותה. המקומות שאחותה שלחה מהם גלויות יהיו התחנות בדרך.

האם תלך פיבי עד הסוף כמו אחותה? האם רק כך תוכל להבין את אחותה? ואולי תשכיל לצאת לדרך משלה לפני שיהיה מאוחר מדי?

אל הספר הזה הגעתי די בטעות. אני לא זוכרת מה בדיוק חיפשתי ברשת, ונתקלתי בו. הכריכה תפסה את עיני מייד - ספרים על שנות השישים הפסיכודליות, עם ציור בסטייל היפי שכזה, הוא מתכון בטוח לעורר את סקרנותי.

כתיבה: הספר כתוב מצויין, מתורגם נהדר וערוך נפלא. הכתיבה קולחת, הדמות עגולה ומסקרנת, יש בה משהו מקסים מחד ומרגיז מאידך, מאוד אנושית ואמינה, וכך גם הסובבים אותה.

אחד הדברים הבולטים בעיניי הוא היכולת של המחברת לתאר תחושות אוניברסליות עמוקות (אובדן, התאהבות, בלבול) בצורה ברורה, חדה וקולעת, שאי-אפשר שלא להזדהות איתה. זה נכון גם ברגעי פלאשבק כשהסיפור מתואר מבעד לעיני הדמות כילדה, אפילו כילדה קטנה, וזה לא מובן מאליו בכלל. לצערי, הספר אינו בידיי ואני לא יכולה לצטט.

פסקול: אני אוהבת ספרים עם פסקול, ולשמחתי אני "שוחה בחומר" בכל הנוגע למוסיקה היפית מהסיקסטיז, ואחד השירים הראשונים המוזכרים בספר הוא אחד השירים הכי אהובים עליי בכל הזמנים - "ארנב לבן" של להקת "ג'פרסון איירפליין". תענוג לקרוא ספר שאפשר מייד לשמוע את הצלילים שלו 😊

אמינות: רוב הספר כתוב בצורה אמינה, וברור שנכתב מתוך ידע בנושאים המדוברים, למעט צירוף מקרים מופרך למדי שמתרחש באמצעו. לי, באופן אישי, זה לא פגם בהנאה מהספר.

שנות ה-60

הרי בגללן התחלתי לקרוא את הספר. העשור העליז הזה מתואר כאן בצורה נוקבת, על כל צדדיו, מבלי שום רומנטיזציה, ונגע בנושאים שחובבי סיקסטיז שכמותי פחות אוהבים לגעת בהם. זאת נקודת מבט מרתקת ומסקרנת, חשובה ועצובה. לא הכל היה רק שלום ואהבה, ובמיוחד - לא הכל נגמר יפה. 

הפתעה! הספר הזה רחוק מלהיות רומנטיקה ארוטית, אבל כן יש בו גם נגיעות כאלה בחלקים מסויימים שלו. זה מגיע בהפתעה, ויותר מרגש ומענג מספרי ארוטיקה רבים שזו מטרתם. 

סיכום כללי:

נהניתי מהספר, רוח התקופה בכל רבדיה הגיעה אליי, והכתיבה מצויינת. ממליצה.

ועשו גם סרט, מסתבר. צפו בטריילר:

סקירה מעניינת ומפורטת שקראתי על הספר - מכילה ספוילרים!!!