חיים שלמים לחיות / איילת סווטיצקי
דבש הוצאה לאור, 210 עמ', 2017
הצעה אחת.
שישה ימים.
חיים שלמים לחיות.
שבע המילים האלה שנכתבו על הכריכה גרמו לי להסתקרן, ולתת לאיילת סווטיצקי הזדמנות נוספת.
למה נוספת? כי כשרוב חובבות הרומנטיקה המקומיות התעלפו בהתרגשות רבת דמעות מסדרת "תחרה וצבע" - אני הייתי במיעוט. שיעמם לי, לא סבלתי את טליה ואת האגואיזם הטרחני שלה, חשבתי שהיא צריכה לטפל בעצמה בצורה מקצועית רצינית, ובאופן כללי קיוויתי שבן יזרוק אותה וישמור ממנה מרחק לנצח למען טובתו האישית. בשליש הספר השני בסדרה נשבר לי מהחפירות המעייפות, מהזוג הזה, ובעצם מהסדרה כולה, ונטשתי אותה לאנחות (ולהנחות).
ולכן, חיים שלמים לחיות היה הפתעה נעימה ומרעננת בשבילי.
כתיבה
הכתיבה אפילו לא דומה לסגנון (המייגע) שזכרתי מ"תחרה וצבע". משהו טוב עבר על סווטיצקי בזמן שחלף - הכתיבה בחיים שלמים קולחת, נעימה, סוחפת ומרעננת. נצמדתי למדיסון ולסיפור שלה, התאהבתי בה, ולא רק שהיא לא חפרה לי - ממש חיכיתי לרגעי הפנאי שבהם אוכל לחזור לספר ו"להקשיב לה" עוד.
אין שום דמיון בינה לבין טליה. ומבחינתי - זו ברכה. זה גם ח"ח לכותבת שלא טבעה בתוך השטאנס. נייס.
חשוב לציין שאני לא חובבת גדולה של גוף-ראשון-הווה. גוף ראשון בעבר זה בסדר גמור, אבל הווה? כבר התייחסתי לזה בעבר בבלוג. יש בזה איזשהו חוסר הגיון. וכאן זה לא הפריע לי. כנראה שכשמשהו כתוב טוב, זה לא ממש משנה.
מה שמביא אותי לשפה. שפה תקנית ותקינה בספרים אמורה להיות עניין מובן מאליו שלא אמור להיות חלק מסקירה, אבל, לצערי, בים של ספרי רומן ארוטי שנפלטים להם בישראל מכל מקלדת מזדמנת, רבים מהם לוקים בשפה שנעה בין לא תקנית ומלאה שגיאות לסתם הזויה ולא באמת עברית. כאן זה לא המצב. השפה, כמו הסגנון הכללי, קולחת ונעימה, המשלב מתואם, העריכה הלשונית מצויינת. פשוט נהדר.
סיפור העלילה
רומן סינדרלה קלאסי, על הבחורה התפרנית וחסרת המזל, שעומדת לפגוש את אהבת חייה בדמותו של נסיך מולטימיליונר שעומד לגרום לה מולטיאורגזמות, מכל הסוגים (גם אלו הרגשיות, המנטליות והאופנתיות).
שום חדש בעניין הזה, כולל וי על כל הסעיפים ההכרחיים בז'אנר (אפילו מזכיר רומנים של הוצאת "שלגי") - אבל, וזה אבל חשוב! - כפי שכבר ציינתי בסקירה אחרת, לפעמים זה בדיוק מה שאנחנו רוצים. את האגדה, את הפנטזיה, את הסוף הטוב המובטח. לא סתם אגדת סינדרלה מחזיקה מעמד משחר ההיסטוריה ועד ימינו - זה פשוט עובד.
אבל גם רומן רומנטי שכזה אמור להיות כתוב טוב, קולח וגם עכשווי - וכאמור, כאן הוא כתוב מקסים.
הסצנות הלוהטות
כאן אגיד פשוט: בול! מינון מדוייק וקולע, בטיימינג מושלם לסיפור. אם יש משהו מאוס, זה רומן שיש בו יותר סצנות סקס מעלילה, ושברור שהן נכתבו רק כדי למכור ולא כחלק מהתפתחות הדמויות כזוג ובכלל. כאן המינון, הטיימינג והפירוט - מושלמים. בדיוק במידה הנכונה מכל בחינה. זה מסוג הספרים שאם תסירו מהם את הסצנות הללו - עדיין יישאר תוכן, עדיין יהיה סיפור. בדיוק כמו שצריך. ח"ח ענקי ממני הן לכותבת והן (אני מנחשת) לעורכת.
מה הציק לי (מכיל ספוילרים קלים בלבד)?
המספרת, מדיסון, הרגישה לי... ישראלית. לא הצלחתי להאמין שהיא אמריקאית מבטן ומלידה. אולי כל זה היה עובד טוב יותר אילו היא באמת הייתה ישראלית, שבחרה להתרחק מהארץ בדיוק מאותן סיבות שמוזכרות בסיפור, והכירה את הגיבור שלנו באופן די דומה לזה שמתואר בספר. עבורי זה היה עובד טוב יותר.
גם הכינוי שלה לפטרישיה - פטרוזיליה - לא תופס, כי פטרוזיליה לא נקראת כך באנגלית... וחבל, כי זה היה ממש חמוד.
מעולם לא אהבתי את ההתעקשות של כותבות ישראליות לכתוב עלילה בחו"ל. לרוב זה מיותר, לפעמים האמינות נפגעת, ולי זה תמיד הרגיש מעט מתנשא, כאילו שום דבר פה לא טוב מספיק, לא מעניין מספיק, לא רומנטי ולא יפה מספיק.
ולסיום - בעיניי, באופן אישי, האפילוג פשוט מיותר. כותבות יקרות, תנו לי לסיים את הספר ולהניח אותו לייד המיטה כשבראשי תמונת הסיום המקסימה של הזוג שצועד יד ביד/מתנשק/נוסע לעבר השקיעה ועם ה"חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה" (או כל עוד טוב להם ביחד).
תנו לי לדמיין לבד מה קרה ב"אושר ועושר" הזה ואל תדחפו לי לגרון את ה"כעבור שנה/שנתיים/וכו', חתונה/הצעת נישואים+הריון/לידה/תינוק+חיים בורגניים מאושרים ובנאליים להחריד. הרגתן לי את הרומנטיקה.
לטעמי, זה מיותר. איך נגמר המחזמר "גריז"? כשהם מתנשקים ונוסעים אל האופק. ו"אישה יפה", שהוא אחד מפסגות הרומנטיקה ההוליוודית? ו"ריקוד מושחת" (עוד אחת מהפסגות הנ"ל)? ראיתן שם חדר לידה או אולם חתונות? בטן תופחת או טבעת מנצנצת?
אז תקשיבו להם. הם יודעים מה הם עושים שם בהוליווד. תודה.
סיכום:
ספר רומנטי קולח ומקסים. ממליצה בחום למי שחשקה נפשו ברומנטיקה קלאסית מתוקה שכתובה היטב. 4 כוכבים ממני (גם בגודרידס).
