חמישים גוונים של אופל - הסרט

שחקנים: דקוטה ג'ונסון ; ג'יימי דורנן.
במאי: ג'יימס פולי
תסריט: אי.אל ג'יימס, ניל לאונרד, צילום: ג'ון שוורצמן
115 דקות
ארה"ב / 2017
הגבלת גיל: מגיל 16

אז גם אני, כמו חצי מנשות העולם, הלכתי שלשום לסרט "חמישים גוונים של אופל".

מה אומר ומה אגיד?

נתחיל מזה שזה אורגן כערב לנשים בלבד מטעם ועד העובדים המהמם שלנו😊

נמשיך מזה שזאת הייתה הקרנת VIP בסכום סביר (50) כולל הכל - אוכל מעולה, כיבוד חופשי, ואפילו שמפניה. החיים הטובים!

רק האירוע עצמו כחוויה כבר היה שווה - שזה נהדר, כי רק בגלל זה נרשמתי מלכתחילה😄 התחלה מצויינת של הערב.

זה הזמן לציין, שאת הסרט הראשון שנאתי מהמון סיבות -

ליהוק איום ששנאתי מהרגע הראשון, משחק גרוע של השחקן הראשי (היא דווקא הפתיעה אותי לטובה), סרט שניסה להיות גם נועז וגם רומנטי - ונכשל בשני המישורים, חוסר כימיה משווע בין השחקנים הראשיים, שאמורים להיראות כאילו הם מאוהבים מעל הראש ונראים כמו סלט צנוניות (וגם זה לא טרי), אפס סקס-אפיל לכל אחד מהם לחוד ולשניהם ביחד, כריסטיאן גריי שהוא לא כריסטיאן בשיט (לא היה לו DOM FACE, היה לו DUMB FACE!), וכל זה על רקע קהל שצוחק בהיסטריה כמו עדר נערות מתבגרות מטופשות לאורך כל הסרט. סיוט!!!

לסרט השני בכלל לא רציתי ללכת. אילולא הקרנת ה-VIP שחברה שכנעה אותי ללכת אליה - גם לא הייתי הולכת. באתי עם אפס ציפיות מלכתחילה, וכל הקטילות שהתפרסמו ברחבי הרשת - שלחו אותי לקולנוע עם אנטי מוחלט.

ואז התחיל הסרט. וקיל מי איף איי ליי - נהניתי כמעט מכל רגע!!!

אין לי מושג למה קוטלים אותו כל כך. באמת!

זה לא שהוא ראוי לאוסקר או אפילו לפרס מלפפון הזהב או משהו, אבל הוא באמת באמת אחלה סרט!!! כייפי, זורם, מהנה. סבבה!

הכימיה ביניהם, גם אם מזוייפת - השתפרה.

הבימוי לגמרי הצליח הפעם להביא גם רומנטיקה (מישהי לא רחוק ממני טענה שהסרט כ"כ מתוק שהיא כבר חטפה ממנו סכרת😅) וגם נועזוּת. היו הרבה יותר סצנות נועזות בסרט הזה ,ואני חייבת להודות שרובן היו מטריפות ולוהטות. האם רצינו עוד? בהחלט כן! וזה לעומת הסרט הראשון, שסצנות הסקס ביניהם הרסו לצופים את החשק שאיתו הגיעו...

דיברו בביקורות שקראתי על חוסר תשוקה בסצנות האלה, אבל אני דווקא לא ראיתי את זה. ההיפך הגמור - הפעם ראיתי הרבה תשוקה לוהטת. בוערת!

ג'יימי עדיין ממש לא כריסטיאן גריי בעיניי, אין מה לעשות נגד זה, אבל הוא הרבה פחות מכוער בסרט הזה. למעשה - הוא אשכרה היה ממש ממש חמוד! ועדיין אין לו דום-פייס, אבל מסתבר שיש לו יותר מהבעת פנים אחת עקומה וקפואה. הוא היה אחלה.

את אנה פחות אהבתי בסרט הזה. המשחק של דקוטה דווקא פחות טוב הפעם, ואין לי מושג למה כשהיא מובכת או נאנחת יוצא לה פרצוף חמוץ עם פה קטנטן מכווץ. זה מעצבן. ועדיין - היא הייתה אחלה.

יש לי גם ביקורת: ממש ממש מסמסו שלוש סצנות שבספר היו חזקות ועמוקות:

א. הסצנה עם לילה.

ב. הסצנה שבה כריסטיאן מוציא את הסאב שבו וכורע ברך מול אנה.

ג. הדרמה סביב המטוס שחיבלו בו.

את כל הנ"ל אמנם הכניסו, אבל קיצרו ודחסו, וחבל, כי הן מאוד משמעותיות ומהותיות, מאוד דרמטיות בספר, והיו בהחלט שוות הארכה של הסרט בכמה דקות.

ד. אולי חאלאס עם הניסיון לרפא את כריסטיאן מהסטיות שלו? אורח חיים כזה הוא לא סטייה מינית, וחוסר סובלנות מינית מאוד מקומם אותי. טוב שהוא לא גיי שהיא מנסה ליישר... אבל זה ככה גם בספר, אז אין לי טענות כלפי הסרט בקטע הזה.

הפסקול - נהדר, מלא אנרגיות לוהטות, והוספתי כבר כמה שירים לפלייליסט שלי😊

סיכום כללי -
זאת הייתה הפתעה מוחלטת בשבילי. מאוד מאוד נהניתי.
הרבה יותר טוב מהסרט ראשון - בכל רובד אפשרי.

עמוד הסרט באתר SERET.CO.IL

פסקול הסרט להאזנה ב-YOUTUBE

הדמעות של טס

Tears of Tess \ Pepper Winters
(Monsters in the Dark #1)

הספר עדיין לא תורגם לעברית

הסקירה שלי מחולקת לשני חלקים: 

החלק הראשון הוא ביקורת כללית, והחלק השני קצר יותר וכולל ספוילרים קטלניים. ראו הוזהרתם!!!

תקציר הספר (תרגום שלי):

"החיים שלי היו מושלמים. שמחה ומאושרת, הכל מסודר ומושלם. ואז הכל השתנה. מכרו אותי."

לטס סנואו יש כל מה שהיא אי-פעם רצתה. עוד סמסטר אחד לפני שתפצח בקריירה בפיתוח נכסים, חבר אוהב, וסיכויים טובים לעתיד מזהיר.

לרגל יום השנה השני שלהם, בראקס מפתיע את טס בטיול רומנטי למקסיקו. חופים, קוקטיילים טעימים וסקס מאחד-נפשות מהווים הבטחה לחופשה נהדרת. בלב שלם ובציפייה לשבוע מלא תשוקה, טס נמצאת על גג העולם.

אך גן-העדן התאוותני מתנפץ לרסיסים.

נחטפת. מסוממת. נגזלת. טס נלקחת לעולם שכולו אפלה ואימה.

שבויה ובודדה, ללא מושיע, ללא אהוב ואוהב, ללא בטחון, ללא עתיד, טס הופכת מנערה מבועתת ללוחמת פראית. אך כוחה ועוצמתה לא מספיקים כדי להצילה מזוועות הסחר.

האם בראקס יוכל למצוא אותה לפני שתיהרס ורוחה תישבר, או שמא בעליה החדש של טס ישנה את חייה לנצח?

זהו סיפור אפל שלא מתאים לכל קורא, סיפור על מציאת אהבה במקומות הכי בלתי-אפשריים, על רצון ברזל שנובע מכורח, ועל מחילה שאולי לא יהיה בה די.

_______________

"הדמעות של טס" הוא ספר האופל הראשון שקראתי (את "שבויה באפלה" שכבר סקרתי כאן בבלוג קראתי הרבה אחריו). סירבתי לקרוא ספרים מהז'אנר הזה במשך שנים, ולא מהסיבות שאולי נדמה. אני לא חוששת מתיאורים קשים - אני קוראת ספרים של הרלן קובן, וסדרות פנטזיה כמו "הרואים למרחק" המצויינת, שרחוקה מלהיות חפה מתיאורים כאלה. סירבתי לקרוא מתוך חשש שזה ז'אנר שעושה רומנטיזציה לנושאים מחרידים כמו אונס, חטיפה וסחר בנשים. סירבתי כי התנגדתי באופן מצפוני ועקרוני לשעטנז בין ארוטיקה לבין הנושאים הללו. 

אבל אז נתקלתי בתקציר הזה, והוא סיקרן אותי. טיול זוגי, חטיפה פתאומית, תקווה להצלה... הספר נשמע לי מרתק ומותח, ללא כל קשר להגדרתו כספר אפל. זה נשמע לי בעיקר כמו ספר מתח, וככזה גם ניגשתי אליו. קיוויתי שבכל הנוגע ל... "ענייני האופל" - יימצא בספר הסבר הגיוני למניעיהן של הדמויות לנהוג כפי שהן נוהגות. קיוויתי להיות מופתעת.

והספר ענה על כל הציפיות שלי ויותר.

הכתיבה

הכתיבה מדהימה, מהודקת, קולחת וסוחפת. 

הסיפור כתוב בגוף ראשון בזמן עבר, מנקודת מבטה של טס. למרות פירוט מעמיק של התרחשויות, תחושות ומחשבות - הכתיבה קולחת ואין רגע משעמם, אין מילה מיותרת. פפר ווינטרס ככותבת תיכנס לכם למחשבות, לדם ולנשמה, ותישאר שם. אותי היא לקחה למסע רגשי מטלטל ומבלבל, ועברתי את כל התהפוכות הרגשיות יחד עם טס. היו רגעים בהם, בדיוק כמוה, לא הבנתי מה אני מרגישה - כלפי הגיבור, כלפי הסיטואציה, כלפי עצמי. כמוה, לא הצלחתי להבין את הגיבור ומה מניע אותו. הוא מסתורי ולא מובן ואי אפשר לא להיות מושפעים מהקסם שלו ולתהות מה עובר בראשו.

בלתי אפשרי לשנוא אותו.

כל הדמויות, הן הראשיות והן המשניות - מרגישות אמיתיות. הן חיות ובועטות לנגד עיני הקורא, וחלקן מעוררות סקרנות בפני עצמן (בעיקר סוזט).

שפע של ז'אנרים

"הדמעות של טס" מוגדר כרומן אופל, אך ז'אנרים נוספים מקופלים בתוך סיפור העלילה. פפר ווינטרס מצליחה ליצור ספר שמשלב בין רומן אופל לרומן BDSM, פלוס מותחן עוצר נשימה - ולבסוף גם מותחן פסיכולוגי. תענוג. בימים אלו סיימתי את ספר ההמשך בסדרה, ואני יכולה רק לומר מראש שכל הדברים הללו תקפים אף יותר בספר ההמשך.

העלילה

הספר נפתח עם זוג שנראה מאוהב ונורמטיבי, אך מהר מאוד מגלים שגיבורת הספר מתוסכלת מאוד בכל הנוגע לאינטימיות ביניהם, ומקווה שהחופשה הרומנטית תשנה דברים. גם את התחושה הזו חוויתי יחד איתה.

החופשה בהחלט מביאה איתה שינוי - אך לא באופן שטס חלמה עליו.

בשלב זה הספר הפך בעיניי לספר מתח לכל דבר - ואמנע מלהיכנס לפרטים נוספים שיספיילרו את הספר.

בהמשך אכתוב על כך יותר עם אזהרת ספוילר, אך בשלב זה אציין רק שהספר רצוף הפתעות, והסוף מדהים ובלתי צפוי לחלוטין. לא חשוב מה דמיינתם או חשבתם - תהיו בטוחים שזה לא זה.

✋***SPOILER ZONE*** ✋

החלק הבא נכתב באותיות קטנות יותר ומיועד רק למי שקרא את הספר. 

***כדי להימנע מספוילרים - נא לדלג לחלק שאחרי התמונה***

כאמור, במהלך הקריאה תהיתי לפשר מניעיו של הגיבור. סוזט, עוזרת הבית שלו, מתעקשת לכל אורך הספר שהוא אדם טוב. תהיתי איך, לכל הרוחות, זה יכול להיות. לא הבנתי איך מתכוונת הסופרת להוציא אותו טוב. איך אדם שרכש אישה למטרותיו ומציג אותה לראווה זמינה להתעללות - יכול להיות אדם טוב? החלק שבו גם המשטרה לא עושה לו דבר בלבל אותי עוד יותר.

לרגע לא הייתי מעלה על דעתי שהוא לוחם מבפנים כנגד הרשע! לא הייתי מנחשת לעולם! זה פשוט גאוני, ומתכתב עם כל מה שאני מצפה לו מספר אפל. 

כי אהבתי. אהבתי שלמרות שזהו רומן אפל עד מאוד, הרשעים נשארים רשעים ולא נעשה כל ניסיון להציג אותם אחרת. אהבתי שיש הסבר הגיוני. אהבתי שקיו עצמו אינו מושלם - ובכל זאת אדם טוב. חשוב לציין, שהסצנה עם המסיבה שבה טס מוצגת לראווה ועוברת התעללות פיזית, הגבירה את הבלבול שלי לגביו ולגבי מה שמניע אותו. זאת סצנה קשה שממנה הוא יוצא בלתי-נסלח, למרות התערבותו ברגע האחרון ותגובתו הקשה כלפי המתעלל. זה מבלבל בצורה בלתי רגילה, בצורה גאונית. כי בשלב הזה אין שום אפשרות לחשוד שהוא, כמו שאומרים, בצד של הטובים, אבל ברור שהוא גם לא יכול להיות מרושע. מבלבל, כבר אמרתי?

ובכל זאת - יש גם קטע אחד שלא אהבתי בספר, פלופ קטן קטן באמינות. הסצנה בה טס מתגברת על האונס שעברה בעזרת סקס עם קיו, שנועד למחוק ממוחה את מה שממש רגע לפני-כן קרה לה - הייתה בלתי אמינה בעליל. אישה שנאנסה באכזריות לא תתגבר על האונס - ודאי שלא רגע אחרי! - ע"י סקס. פשוט לא. לא מנטלית, לא פיזית, לא בשום צורה. לא היה בזה שום הגיון, ולפיכך זוהי הסצנה היחידה בספר שהייתה מיותרת מבחינתי. אבל עם ספר כל כך נפלא - סלחתי לווינטרס על המעידה.

סוף אזור הספוילרים

טס כפי שנראתה בדמיוני

אז אם יש לכם לב חזק ואתם רוצים ספר שיטלטל אתכם ויפתיע אתכם - רוצו לקרוא. ואחר כך, קחו את הנייד שלכם, או סתם פתק, ותכתבו למישהו שאתם אוהבים: Je suis a toi. זה מה שאני עשיתי. למה? כשתקראו - תבינו.

• לרכישה חינם באמאזון קינדל (מתאים גם לאפליקציית קינדל)

• אתר האינטרנט של הסופרת: https://pepperwinters.com/

הארי פוטר והילד המקולל

הארי פוטר והילד המקולל: חלקים ראשון ושני / מחזה מאת ג'ק ת'ורן

מאנגלית: גילי בר-הלל סמו

ספרי עליית הגג, 2016, 397 ע'.

את המחזה הזה הזמנתי עוד במכירה מוקדמת מ-Book Depository והוא חיכה לי מאוגוסט בסבלנות. כשסוף סוף הגעתי אליו, למרות ששמעתי ביקורות קטלניות מקיר לקיר, החלטתי לתת לו סיכוי ולקרוא אותו בראש פתוח.

שמעתי על אנשים שמתחרטים על שקראו אותו, שמעתי על כאלה שסבלו מכל רגע, ושמעתי על קוראים שנטשו את הספר באמצע. אז אני לא אחת מהן. אני כן נהניתי מהספר, באופן כללי. אבל - יש דברים שאהבתי, ויש דברים שקצת פחות.

הביקורת מכילה ספוילרים למי שלא קרא את שבעת הספרים של הסדרה.

מה אהבתי?

• קודם כל - סקורפיוס מאלפוי. אחת הדמויות הכי חמודות שיצא לי להיתקל בהן לאחרונה. שנון, חמוד, מצחיק, פשוט לצבוט לו את הלחיים!
• הארי. תמיד אהבתי שהארי, הילד שנשאר בחיים, גיבור עולם הקוסמים, היה אנושי. וזה קורה גם כאן. הוא לא אב מושלם, הוא עושה טעויות, הוא מבולבל והוא חושש. אנושי, וככה אני אוהבת אותו. אחת הביקורות הכי נפוצות נגד המחזה נוגעת להארי. אז את כל מה שכולם לא אהבו - אני דווקא ממש אהבתי. זה הופך אותו לדמות אמיתית, אמינה ועגולה. נהניתי מכל רגע שקשור אליו, וסביר שבגללו גם נהניתי מהמחזה כולו.
• דרייקו מאלפוי. אהבתי את הגרסא הבוגרת שלו. מאוד.

מה לא אהבתי?

• העברתי פעם הרצאה על מסעות בזמן. בקצרה, יש בספרות ובמדיה שני סוגים של מסע בזמן - כזה שבו יש אפשרות אחת של התרחשות, סגורה ומהודקת, מה שהיה הוא שיהיה. העתיד של הדמויות התרחש בעבר שלהן וזהו זה. רואים דוגמאות לזה ב"הארי פוטר והאסיר מאזקבאן", ב"בבילון 5", וב"אשתו של הנוסע בזמן". ויש את המסעות שמובילים בכל פעם לעבר אחר, עתיד אחר וכן הלאה. אישית, אני מעדיפה את הסוג הראשון, כי יש בו משהו הרבה יותר אמין וסגור והגיוני. כאן - יש לנו את הסוג השני, כשחלק מההתרחשויות נע בין חסר הגיון למאולץ.
  אני לא נכנסת לפרטים כדי לא ליצור ספוילר, אבל אגיד רק דבר אחד, ומי שקרא יבין: השמיכה!!!
• אלבוס. רוב הספר הוא פשוט מעצבן.
• רון. נכון, הוא תמיד היה משעשע וקצת קלאמזי, אבל כאן ממש עשו ממנו בדיחה מהלכת.
• חלק גדול מהדמויות פשוט... לא קאנוני. אני שוב נמנעת מדוגמאות, אבל אסתפק בלומר, שהרגשתי שלא רולינג כתבה אותן.
• סימני פיסוק חסרים! אני די בהלם, למען האמת. מה עושות פסקאות שלמות ללא פיסוק בספר שרולינג חתומה עליו? אני מבינה שזה טקסט של מחזה, אבל היו קטעים שזה ממש פגע בריכוז שלי והכביד על הקריאה.

שורה תחתונה:

נהניתי, אבל זה כי אני תמיד נהנית לצלול לעולמו של הארי פוטר. כייף לפגוש שוב את הדמויות האהובות כל כך, את הנופים, המיקומים, הכל. זה כמו לחזור הביתה. בקיצור, זה הארי פוטר - אני נהנית אפילו מספר הצביעה שלו... אז נהניתי.

יחד עם זאת, בסיכומו של דבר הרגשתי שאני קוראת פאנפיקשן. פאנפיקשן נחמד מאוד - אבל עדיין, פאנפיקשן. אני לא מצליחה, וגם לא ממש רוצה, להכיל את המחזה בתודעה שלי כחלק מהקאנון. חלקים ממנו כן אקח איתי הלאה (בעיקר הדברים אותם ציינתי שאהבתי), אבל את סיפור העלילה - פשוט לא.

ציון כללי: 3.5 כוכבים.

⇦ קרדיט למאיירת ⇒

התופת

התופת / דן בראון
מודן, 2013. 533 עמ'.

יש כלל שאני משתדלת לנהוג לפיו: לא צופים בסרט שמבוסס על ספר לפני קריאת הספר. הספר הזה חיכה לי במשך כמה שנים, ועם עליית הסרט לאקרנים ידעתי שאני לא יכולה לחכות יותר. תורו הגיע. 

רוברט לנגדון, מומחה לסמלים מאוניברסיטת הרווארד, מסתבך בפעם הרביעית בחייו בהרפתקה מסמרת שיער שאת סופה אי אפשר לנחש. קדמו לה תלאותיו בספרים "מלאכים ושדים", "צופן דה-וינצ'י" ו"הסמל האבוד". יש לציין, שרבים חושבים בטעות ש"צופן דה-וינצ'י" היה הספר הראשון בסדרת ספרים זו, אך ב"צופן" דה-וינצ'י" רוברט מתייחס במפורש לחוויות שעברו עליו ב"מלאכים ושדים", כולל ביקורו (שמעורר בי כספרנית קנאה עצומה) בספריית הותיקן.

את ספריו האחרים של דן בראון, שלא מסדרה זו, לא אהבתי בכלל. זה היה כאילו מישהו אחר כתב אותם, ונתתי להם כוכב אחד. לשמחתי, הסופר חזר לכתוב על חוקר הסמלים החביב, וכחובבת סמלים בעצמי - אני מוצאת את עצמי שמחה תמיד ללמוד ממנו דברים חדשים ומרתקים. 

ב"התופת" רוברט מוצא את עצמו באיטליה בנסיבות מוזרות ביותר; הוא מתעורר בחדר בבית-חולים, וכלל אינו זוכר איך הגיע לשם. הוא מגלה שהיממה האחרונה נמחקה לחלוטין מזכרונו, ושמסיבה שהוא לא מצליח להבין, אנשים נחושים להרוג אותו. 

כשנראה שגם ממשלתו מפנה לו עורף ואף פונה נגדו, הוא נמלט על נפשו, בעזרת הרופאה הצעירה והמחוננת סיינה ברוקס, ויוצא במרדף מטורף אחר אויב שאינו בין החיים, אך השאיר אחריו מה שמאיים להיות אסון בקנה מידה בילאומי בל ישוער. 

ללא זכרון באשר למה שהוביל אותו למאורעות הללו, כשהזיות מוזרות רודפות אותו, ובעודו נמלט מכמה וכמה כוחות שדוהרים בעקבותיו - יוצא רוברט הנסער והמבולבל למסע מסוכן ולמירוץ נגד הזמן, שאת סופו אי אפשר בשום אופן לנחש.

כהרגלו בקודש, הוא מפגיש אותנו בדרך עם סמלים ומונומנטים, עם היסטוריה ופילוסופיה, וגורם לנו לא רק לעצור נשימה, אלא גם לחשוב, ואפילו לתהות האם האדם המסוכן שחולל את כל המאורעות - הוא באמת מטורף פסיכופת, או שאולי - רק אולי - יש משהו בדבריו.

למרות ההכרות שלי עם סגנונו של בראון ועם רוברט לנגדון עצמו - הסוף המפתיע תפס אותי לא מוכנה בכמה וכמה רבדים. וכמו כל הספרים בכיכובו של רוברט לנגדון - גם הספר הזה גרם לי להסתקרן ולפתוח ויקיפדיה וגוגל, ולסיים את חוויית הקריאה עם לא מעט ידע חדש והמון חומר למחשבה. 

ההערה היחידה שיש לי: איך זה שרוברט לנגדון לא מתייחס ולו לרגע לחוויותיו בעבר? הוא המום ומופתע מהמתרחש כאילו מעולם לא קרה לו דבר כזה. לא עלתה ממנו שום תחושת "אוי לא, לא שוב!" ולאור כל מה שעבר ועובר עליו - זה מאוד מוזר. זה לא קלקל לי את הספר, אבל זה היה ממש לא הגיוני ולא אמין לדמות.

5 כוכבים. נהניתי מכל רגע, ואני ממליצה בחום, אבל רק למי שאהב והתחבר לספריו הקודמים בסגנון.

עכשיו רק נותר לי לצפות בסרט. לא יכולה לחכות.

טריילר #1

טריילר #2

Pandemonium - תוהו ובוהו [הזיה #2]

Pandemonium / Lauren Oliver

HarperCollins, 375 pages

לסקירה שלי על הספר הראשון בסדרה

סקירה זו מכילה ספוילרים לספר הראשון
וספוילרים קטנטנים ולא מזיקים לספר השני

וואו. 5 כוכבים נוצצים!!!

איזו רכבת הרים רגשית!

חששתי שהספר לא יעמוד בציפיות שלי לאחר הספר הראשון - אך הוא בהחלט עשה זאת!

לאחר ששרדה את הבריחה, לנה מוצאת את עצמה בישימון, על סף של חיים חדשים ושונים לחלוטין. והחיים בישימון הם קשים, לפעמים קטלניים. היא מצטרפת גם לתנועת ההתנגדות, וקו העלילה מזגזג בין "אז" (ההסתגלות לחיים בישימון) ו"עכשיו" (הפעילות והחיים כחלק מתנועת ההתנגדות), שניהם במהלך שנתה הראשונה כפליטה בלתי-חוקית.

אני לא יכולה לפרט יותר, כי אני רוצה להימנע ככל האפשר מספוילרים.

לורן אוליבר יודעת לספר סיפור. הכתיבה נפלאה כתמיד, המתח עוצר נשימה, רגשות עזים עולים בבהירות מן הדפים, המעבר בין מסגרות הזמן השונות נעשה בצורה חלקה וקלה.

ושוב - הספר הוא לא רק עוד הרפתקה.

הוא גורם לך לחשוב.

הוא גורם לך להעריך ולחשוב מחדש על ערכם של דברים, שרובנו נוהגים לרוב לקחת כמובנים מאליהם.

והסוף... לא צפיתי שזה מה שיקרה. הפרקים האחרונים מלאים הפתעות, והמילה האחרונה בספר השאירה אותי בהלם.

*** שלא תעיזו להציץ בעמוד האחרון! ***

לא יכולה לחכות לספר הבא.

לראות לויתן

לראות לויתן / רון דהן

109 עמ'. הוצאת מלח מים.

אני לא ממש יודעת איך לסקר את הספר הזה, אבל דבר אחד בטוח - רון דהן הוא פשוט משורר, אמן של מילים ודימויים, עתיר דמיון ומפתיע.

הספר הזה לא דומה לשום דבר שקראתי.

אני לא יודעת איך לתייג אותו, אני לא יודעת לאיזה ז'אנר הוא שייך, אני מבולבלת ובקושי מצליחה לנסח במילים מה אני מרגישה לגביו.

ויש לי חשד, שזה בדיוק מה שהמחבר כיוון אליו.

הספר הזה הוא אמנות פר אקסלנס. הוא ציור במילים. השפה פשוט מדהימה, הכתיבה יצירתית מאין כמוה, הדימויים מפתיעים ונפלאים גם יחד, והרעיונות - פשוט פסיכדליים. 

וזאת אולי הדרך להגדיר את הספר הזה - פסיכדליה. פסיכדליה של צבעים, ריחות ואפילו טמפרטורות.

מגיע שלב במהלך הקריאה, איפשהו באמצע הספר, שלא ברור עוד מה בסיפורו של הגיבור מתרחש ומה רק הזיה או חלום. מציאות חייו נשזרת בדמיון שוב ושוב, עד שהקווים מיטשטשים לגמרי.

נקודת ציון מיוחדת - הקעקועים. הם סיפקו כמה רגעים ממש מדהימים והיוו בשבילי פנינה של ממש.

לא אומר יותר מזה. תקראו - תבינו.

לסיכום, בסופה של הקריאה נותרתי מבולבלת, כאילו הרגע התאוששתי מטריפ פסיכדלי.

לקח לי כמעט יום שלם לנחות ולכתוב את דעתי...

קשה להסביר ולסקר את הספר הזה. 109 עמודים של טריפ - שווה לנסות.

אבל, גשו אליו בראש אחר לגמרי. 

טיול נעים.

הספר "לראות לויתן" לרכישה באינדיבוק

הסוד הקטן של יערה כוכבי

הסוד הקטן של יערה כוכבי / גל ברקן
320 עמ'. הוצאה עצמית.

נתתי לספר שלושה כוכבים באתר גודרידס, שפירושם באתר: 

LIKED IT.

וזה נכון. חיבבתי את הספר.

הכתיבה מצויינת - בוודאות אקרא ספרים נוספים של המחברת, ורובם כבר מחכים לי על המדף.

אז למה רק 3 כוכבים? אחלק את הסקירה לדברים שאהבתי ודברים שלא.

אהבתי:

• כתיבה מעולה וקולחת, דבר שהוא לא מובן מאליו בז'אנר הנועז בישראל.
• הסצנות הלוהטות - לוהטות! מגוונות, גורמות לדם להתחמם בעורקים, לא מתנצלות ולא מתביישות.
• היכולת של גל ברקן באמנות הסיפור הקצר משתקפת בסיפורים הקצרים שמספרת מדי פעם אחת הדמויות. נהניתי מזה מאוד.
• מאוד נהניתי משמות הפרקים, שהיו משחק מעניין בין הדמויות לעלילה. מקורי. ח"ח.

***החלק הבא מלא ספוילרים***

*
*

*

*

*

*

לא אהבתי:

• העלילה לא מחדשת ולא מפתיעה. הנשואה בת הארבעים נדלקת על בחור צעיר וחתיך ובוגדת בבן זוגה, אסור להם להיתפס, יש פחד מהריון, והרגשות העזים ביניהם מתפתחים ומסבכים את המצב. שום דבר חדש שלא הכרנו, וגם אין הפתעות במהלך הדרך. סוג של "עקרות בית נואשות", רק שכאן זה לא הגנן אלא המאבטח...
  
• בגילי המופלג למדתי לא לשפוט בוגדים. ראיתי מספיק זוגות/משפחות שהבגידה אצלם היא בגדר מצווה מצילת חיים, לא פחות.כשאשה לא זוכה לקבל חום ואהבה מבן הזוג, זה לא מפתיע שהיא מוקסמת מחום שמורעף עליה לפתע.כאן - זה לא המקרה. כאן יש לנו אישה שיש לה הכל - משפחה מופלאה, בן זוג אוהב, תומך מסור, נחשק, מספק ואהוב. היא פשוט נדלקת על המאבטח בביה"ס של הילד.
  אז נדלקת וזה עושה לך נעים בבטן ולמטה מזה - אז מה? יש לך איש שאת אוהבת, מה לגביו?
  איך אפשר לא לחשוב על כמה זה היה פוגע בו לו היה יודע? איך אפשר לנהוג כך כלפי מישהו שאוהבים?
  מה לגבי מעט איפוק? האם האהבה לא מצדיקה את זה?
  בקיצור - זה הפריע לי, מאוד. לא יכולתי לסלוח על זה ולקבל את זה. לא יכולתי לאהוב את יערה ולא להזדהות איתה. ההתנהגות שלה פשוט לא מקובלת עליי. שיפוטי מצדי? בהחלט, ואני לא מסתירה את זה.
• עוד דבר שקשה היה לי לקבל, הוא תגובת הסביבה.אחותה, אביה, אפילו החברה הדתיה - כולם מקבלים את המעשים שלה בשוויון נפש, ורובם אפילו מעודדים ותומכים. מעבר לזה שזה הרגיז אותי נורא, זה מעט לא אמין. לא ייתכן שכולם מקבלים באהדה בגידה ושקרים חסרי כל עילה והצדקה. חסרה הייתה לי דמות אחת שתתרעם עליה, אולי אפילו תנתק איתה את הקשר כמחאה. זה היה נותן מאזן את העניין ונותן לסיפור מעט יותר מורכבות ועומק, אבל זאת רק דעתי.
• עוד דבר שלא אהבתי - את הסוף/לא סוף. זה כאילו קפצנו לרגע לחייה של יערה, וכך גם עזבנו אותה. פתאום. אין שום סגירה אמיתית, וזאת בחירה ספרותית לגיטימית ונפוצה, אבל אני אישית לא מתה על זה, ומעדיפה סופים סגורים יותר.

***דברים נוספים***

סצנה קשה שחשוב לשוחח עליה:

סצנת סקס של יערה עם שני ידידים שלה, שאני מגדירה באופן חד וחלק - סצנת אונס.

כשידיד של מישהי יודע שהיא לא אכלה כל היום, שהיא במצב רגשי רע, ומספק לה ים אלכוהול בשילוב עם כמות לא מבוטלת של סמים קלים, ואז הוא וחבר שלו שוכבים איתה כשהיא מסוממת לגמרי וחסרת יכולת להסכים/להתנגד - זה אונס לכל דבר. סצנה שעשתה לי רע, אבל היא יכולה להיות פתח לדיון חשוב על מהו אונס ומהם גבולות ההסכמה. לרבים כלל לא ברור שמקרה כזה הוא בגדר אונס. ובכן - זה כן.

יערה כוכבי: 

רבות דובר באזניי על העובדה שהדמות הראשית נקראת בשמה המלא - יערה כוכבי - לאורך 80 עמודים בערך.

יש לזה מטרה, וכשהיא מתבהרת הדמות עוברת להיות מוצגת בשמה הפרטי בלבד.

זה רעיון מקסים בעיניי, אלא שהוא עובד טוב יותר, כנראה, בסיפור קצר. במהלך 80 עמודים זה טיפה יותר מדי.

יחד עם זאת, פשוט לא התייחסתי לזה יותר מדי, וזה ממש לא הפריע לי למהלך הקריאה.

סיכום

חיבבתי את הספר, והוא מספק קריאה קלילה עם סצנות לוהטות שעושות חם בגוף.

והעיקר - הוא באמת כתוב ממש טוב. 

באופן אישי, אני מעדיפה ספר עם עלילה לא חדשנית במיוחד, שכתוב וערוך היטב - על פני עלילה נהדרת שכתובה גרוע. אם ספר הוא לא קריא - מה שווה העלילה?

וכאן - בין אם תאהבו את יערה או לא, הספר קריא, קליל וקולח.

לקריאת הפרק הראשון באתר "סלונה"

הזיה [הזיה #1]

הזיה / לורן אוליבר

ספר ראשון בסדרה "הזיה"

כנרת זמורה ביתן, 2016. 336 עמ'.

*מכיל ספוילרים קלים בלבד לרעיון הכללי*

גילוי נאות: את הספר הזה קיבלתי במתנה :)

גילוי נאות 2: אני מכורה לדיסטופיות. זה אחד הז'אנרים הכי אהובים עליי, והימור כמעט בטוח מראש. מכל ספרי הדיסטופיה שקראתי, היחיד שלא אהבתי הוא "פרנהייט 451". כל היתר, לפחות אלה שקראתי, פשוט נפלאים.

אוהבים את האהבה? אוהבים את הרומנטיקה?

טוב, אז הספר הזה עוסק כולו באהבה.

כי בעולמה של לנה - אהבה היא מחלה מסוכנת שיש להימנע ממנה בכל מחיר, וליתר בטחון, בגיל 18 כולם עוברים טיפול שימנע זאת בוודאות.

תארו לכם עולם שהאהבה סורסה ממנו - אין געגוע, אין כאב או שברון לב, אבל... אין גם אהבה זוגית, אין אהבה של הורים לילדיהם, אין שירי אהבה, אין אהבה למוסיקה, לחי ולצומח, לחן וליופי... האם בכלל קיימת אצלם האהבה לחיים עצמם? איך חיים בעולם ללא תשוקה? ללא רגש?

לנה היא לא המורדת הרגילה. היא כמו כולם ואפילו ממש מחכה להיפטר מהסכנה שבהתאהבות. כך שזה לגמרי לא צפוי שדווקא לה זה יקרה. כשזה קורה, זה כתוב בצורה אמינה ומשכנעת. לכל דמות עולם משלה, מחשבות וחלומות. לורן אוליבר, שהתאהבתי בכתיבה שלה עוד ב"לפני שאפול" - יודעת לספר סיפור.

על פניו, הספר נראה כמו עוד ספר דיסטופיה לנוער ולצעירים ברוחם, אבל הוא הרבה יותר מזה. הוא גורם לכם לחשוב, על אהבה לסוגיה, על חברות, רגש, הקרבה, על התשוקה לחיים. הוא גורם לכם להעריך כמה דברים שאולי לקחתם כמובנים מאליהם. הוא גורם לכם להבין ולחבק אפילו את הכאב, העצב ושברון הלב.

ממליצה בחום, ורצה להשיג לי את השני באנגלית, כי הסוף הותיר אותי קצרת נשימה.

"אהבה, אין קטלנית ממנה, היא הורגת גם כשהיא נמצאת וגם כשהיא איננה.

אבל זה לא בדיוק נכון.

המוקיעה והמוקעת. המוציאה להורג; הלהב; ממתיקת הדין ברגע האחרון; הנשימה המשתנקת והשמים המתגלגלים ממעל והתודה לך, תודה לך, תודה לך, אלוהים.

אהבה: הורגת וגואלת בעת ובעונה אחת."

לרכישת הספר וקריאת התקציר באתר GetBooks

לעמוד הספר באתר Goodreads

האח הקטן

האח הקטן / קורי דוקטורוב

הוצאת גרף, 2010, 414 עמ'.

אחד הספרים הטובים שיצא לי לקרוא בשנים האחרונות.

הוא נע בין דיסטופיה למותחן; דיסטופיה כי מדובר במציאות אלטרנטיבית, ומותחן - כי הספר (למרבה האימה) מאוד מציאותי ואמין, ובהחלט יכול להתרחש בימינו, בזמננו ובמקומותינו.

בתקציר נכתב: "ספר שמצליח לשלב בעלילתו המסחררת סוגיות רלוונטיות לעידן בו אנו חיים: אובדן הפרטיות, המלחמה בטרור העולמי, כוחן של ממשלות באשר הן והמחיר שאנו משלמים עבור תחושת הביטחון שלנו."

נשמע מוכר? כיום יותר מתמיד, לאחר חשיפת העובדה שפייסבוק מאזין לנו, ומול אירועי טרור בכל העולם - אני כותבת את המילים הללו, ושערות גבי סומרות. מפחיד כמה שהספר הזה רלוונטי ומציאותי (ואם יעלה כאן בישראל מאגר ביומטרי - אז זה אפילו עוד יותר נורא בעיניי).

ה"רב-קו" שלכם רושם את הנסיעות שלכם. הפייסבוק מאזין לכם. מאות כרטיסי אשראי נחשפו לפני שנה פלוס באתר קניות ברשת. זה יכול לקרות.

בספר הנהדר הזה (היה לי עותק ותרמתי ברוב נדיבותי המוגזמת לספריה) - שמתאים לכל הגילאים ובעיקר למי שחי גם ברשת האינטרנט - מרקוס בן ה-17 נקלע לסרט אימים מציאותי עד מאוד.

מתוך התקציר:

מרקוס הוא תלמיד שמינית בסן פרנסיסקו, העיר הכי ליברלית בארצות-הברית – אומה שחרטה על דגלה את רוח החופש וחירות הפרט. רק בן שבע עשרה אבל חריף מחשבה, רב תושיה ובקיא בדרכי העולם המרושת, למרקוס אין שום בעיה להביס את מערכות המעקב הפולשניות של בית-הספר שלו. 

כשמתקפת טרור פתאומית פוגעת בעיר, מרקוס מגלה שכל סיסמאות החופש והחירות עליהן גדל שוות כקליפת השום. המדינה שאותה הוא כה אוהב רואה בו את האויב הגדול ביותר שלה. ללא אזהרה מוצאים את עצמם מרקוס וחבריו כלואים במתקן חשאי של המשרד לבטחון פנים, שם הם נחקרים באכזריות משך ימים רבים. 

כאשר הם סוף סוף משתחררים מרקוס מגלה שעירו האהובה הפכה למדינת משטרה שכל אחד מתושביה נחשב לטרוריסט פוטנציאלי. בידיעה שאיש לא יאמין לסיפורו הבלתי אפשרי, נותרת בידי מרקוס ברירה אחת בלבד: להפיל את המשרד לבטחון פנים. האם יכול האקר צעיר אחד להשיב מלחמה לממשלה שיצאה מדעתה ופרצה את כל הגבולות?

צמרמורת, צמרמורת, צמרמורת.

ספר מצמרר ומעולה, שכתוב נהדר, עוצר נשימה לחלוטין, ואי אפשר להניח אותו מהיד. 

לא להחמיץ.

לקריאת הפרק הראשון באתר "עברית"